עליות……עליות…..עליות….. ועוד עליות
תמיד כל כך ריחמתי על מי שעלה באופניים את העליה של חמת גדר בזמן שאני ירדתי במכונית. האיש נראה כל כך עצוב, כל כך מיוסר ומר נפש, ששאלתי את עצמי אם הוא עושה את זה בהתנדבות או שמישהו מאיים על חייו וחיי משפחתו….תמיד אתה אומר לאשתך שיושבת על ידך "תראי אותו – דוקא איש מבוגר , כל הכבוד לו…." ובתוך תוכך אתה חושב שהוא יצא מדעתו, פשוט משוגע לאללה.
אז הפעם אני זה שרוצה לעלות את העליה הזו- שנחשבת לאחת הקשות בארץ.
העליה של חמת גדר היא "כולה" 5 ק"מ, מהצומת של כביש צמח, והמהדרין עולים אותה מחניון אתר חמת גדר, מה שמוסיף עוד קילומטר. נשמע לא הרבה. אבל העליה הזו מכניסה אותך מיד לעסק. אין חימום, אין הכנה, אין זמן לנשימה, העליה המטורפת הזאת מתחילה בגדול, ממשיכה בגדול, וגם מסתיימת בגדול. אני החלטתי שהמשימה שלי היא פשוט להצליח לעלות את העליה הזאת, לא משנה בכמה זמן, כמובן המדובר ללא עצירה באמצע….. למי שמצטרף זה עתה…
שוב יוצאים ב 5:00 בבוקר- הפעם לכיוון חמת גדר. חונים בחניון של האתר, עולים על האופניים, ומתפללים.
החלטתי שכדי להצליח במשימה החשוב ביותר זה לשמור על דופק סביר, בכל מחיר. אחרת אתעייף מהר, ואשבר.
מחשבות לחוד ומעשים לחוד.
מהר מאד אתה מגלה שאיפה הסביר ואיפה הדופק, הוא כבר מזמן בסביבות ה 90% מהדופק המקסימלי, ואף למעלה מזה.
כבר בתחילת העליה אתה מרגיש שזאת עליה ברמה אחרת מהשאר, אחוזי השיפוע מטורפים ממש, ויש מקומות שאחוז השיפוע מתקרב ל 20% (מכונה "קיר" בלשון הרוכבים), שזה אלים במיוחד.
הרגלים כבדות, ובקושי מצליחות לסובב את הפדלים בשיפועים האימתניים האלו. יש מקומות שחייבים לפדל בעמידה, אחרת פשוט הפדלים לא מסתובבים. שם הדופק כבר מגיע ל 100%, ואפילו רואים על שעון הדופק מספרים שלא האמנת שתיראה, וההרגשה שתכף כפתורי השעון יוצאים מחוריהם.
נגמר השיפוע החזק, מתחיל שיפוע חזק קצת יותר. אין מנוחה. מאמץ פיזי קשה כל הזמן. כל הזמן. הריאות חושבות להתפקע, כל סיבוב פדלים כל התקדמות קטנה, כרוכה במאמץ אדיר.
כל קילומטר כביש מסומן בשלט קטן בצד הדרך. כל קילומטר נראה כנצח…
הזיעה ניגרת לעיניים, שמבחינתם מתחילות לשרוף, הישבן לא מבין מה קורה כאן בכלל, ומבחינתו גם הוא מרגיש צורך עז למחות ולהכאיב.
ואני בכלל לא מדבר על הנהגים, שההרגשה הכללית היא שרוצים לזרוק עליך בוטנים, או לפחות במבה, מרוב תדהמה ורחמים. היהודים הם רחמנים בני רחמנים כידוע.
בקיצור בעליה כזו כולם נגדך ונגד הרצון שלך.
אבל בסוף אתה מנצח. איזו הרגשה.
ווינר.
איזו הרגשה להגיע לשלט "הר נימרון", הרוס מעייפות, לדעת שעלית את אחת העליות הקשות בארץ, אם לא הקשה מכולן.
תחושה פשוט מדהימה.
כאן המקום לספר לכם שיש מספר עליות בארץ שנחשבות מאד מאד מאתגרות, ומשמשות אבן שואבת לרוכבי כביש מכל רחבי הארץ. לרוב רוכבי הכביש לא מגיעים רק לעליה הזאת המסוימת, אלא העליה משולבת במסלול של כ 100 ק"מ, בסביבה. תענוג צרוף…..
בדרום לא רחוק מדימונה, יש את כביש מעלה עקרבים, בהרי ירושלים יש את העליה מבית שמש לכיוון קיבוץ צובה, ובאותו איזור, העליה לישוב נס הרים.
בצפון, כל העליות ה"שוות" ביותר , הם אצלנו בגולן. גולת הכותרת- חמת גדר כמובן, שחלוקות הדעות אם זו היא מלכת העליות, או שמה מעלה עקרבים. עוד שתי עליות קצרות ואלימות במיוחד,ושתיהן דוקא קשורות למרום גולן, הם העליה להר בנטל, בסך הכל 1.2 ק"מ,מהכניסה למרום גולן, אבל השיפוע משהו לא מובן בכלל, ופחות מוכרת לציבור הרחב היא העליה לתל פארס, בערך 2 ק"מ ממחצבת הטוף של מרום גולן, ו 3.5 ק"מ מהכביש המזרחי (98), שגם שם מהנדסי הכביש תכננו אותו כנראה בצום גדליה.
אבל העליה המאתגרת מכולם, היא דוקא לא זו עם השיפוע המטורף, אלא זו הארוכה והמתישה מכולם. וזו העליה לחרמון.
לכל הדעות העליה לחרמון היא גולת הכותרת מבחינת המאמץ הפיזי המתמשך, הנוף, והאוירה המיוחדת.
רכיבה מחניון הגושרים לאתר החרמון, היא כ 32 ק"מ, של עליה נון סטופ. שיעור העליה לא אלים כמו חמת גדר, ולמעט עליה קצרה ואימתנית בדמות " הקיר של מגדל שאמס", רוב העליה בשיפוע נורמלי.
אקיצר, זה הטופ שיש לכביש הארץ להציע לרוכבי כביש מאותגרים שכלית.
וברור לי, שאני צריך להיות שם. פשוט ברור לי.
http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com
