DSC_5470

עליה לרגל ה'תש"ע – 15

281020_419965391375615_707208350_o

עליה לרגל ה'תש"ע

דקה אחת.
דקה אחת בדיוק.
זה הזמן שעמדתי ליד אבני הכותל, נדחק בין אלפי אנשים שגדשו את הרחבה, ביום השני של חול המועד סוכות, מיד אחרי "ברכת הכוהנים" שהיתה שם.
הייתי לבוש באחת מחולצות הרכיבה הצבעוניות האלו, ומכנסיים קצרים שהכנתי מראש, שלבשתי על מכנסי הרכיבה, נעול נעלי רכיבה מקרקשות.
מיד אחרי התפילה החרישית שהתפללתי, בקושי עלה בידי לצאת מהרחבה לכיוון היציאה, למקום בו חיכה לי איתי מן, מיונתן, שותפי לרכיבה, שהחלה ביום הקודם מביתנו ביונתן, והסתיימה אך לפני כמה דקות.
איתי היה באמצעה של שיחת טלפון עם אשתו, כנראה, שיחה אחת מיני רבות ברכיבה הזו.
ככה זה בגילו.
מהכותל רכבנו לעמק רפאים, נכנסנו, האופניים ואנחנו, לסוכה של חומוסיה שיש שם, וטרפנו חומוס ומוצרים נילווים מכל הבא לפה. הרווחנו את זה ביושר. כשהבינה המלצרית שבאנו רכובים על אופניים מהגולן, כל הצוות בא בתורו להסתכל בפלא, ושאל אם זה נכון…. כנראה שהם לא נתקלים בצמד הזוי כזה כל יום.

הכל התחיל מיום בהיר אחד באמצע אוגוסט, קיבלתי מייל שמבשר על תחילת ההרשמה ל"רוכב ישראל". זו רכיבה מסורתית בת 3 ימים בסוכות, רכיבה שמתחילה במטולה ומסתיימת באילת. אני שכבר השתתפתי ב"רוכב ישראל" בסוכות 2007, מאד שמחתי שהשנה הימים אינם נופלים בשבת ורציתי להרשם. ניסיתי לארגן חברים שיצטרפו אלי, בעיקר חברים מאזור המרכז, ששותפים איתי ברכיבות לחרמון, אך לא מצאתי.

באחת הרכיבות השגרתיות, באיזה אחה"צ אחד עם איתי, סיפרתי לו שאני רוצה לצאת ל"רוכב ישראל", ואין לי כל כך עם מי, תוך כדי שיחה עלה הרעיון, למה לרכוב עם כ"כ הרבה אנשים, בוא נרכוב יחד, רק שנינו לאילת. ככל שחשבנו על זה יותר, כך התלהבנו יותר.
כשסיפרתי על תכניותיי לאשתי, התלהבותה דמתה להתלהבותה לפני הליכה לרופא שיניים, ואני מניח שגם אשתו של איתי היתה בסיטואציות עליזות יותר.

אבל מה, ב"רוכב ישראל" אתה רק רוכב, והמארגנים דואגים לכל הלוגיסטיקה של ציוד, הסעות, לינה וכו'. היה ברור שאם אנחנו הולכים על זה, אנחנו צריכים לסחוב את כל הלוגיסטיקה עלינו.
וכך מצאנו עצמנו, כחודש לפני תאריך היעד,שהוא חג סוכות, מחפשים באינטרנט ציוד ייעודי לסחיבת משאות על האופניים.
קנינו סבל, ותיקי צד תואמים, תיק שמורכב על הכידון וכן צמיגי כביש רחבים יותר המיועדים לרכיבות ארוכות שלא היו בארץ והזמנו מאנגליה. הכל הגיע בזמן. עם כל חבילה שהגיעה בדואר, ראיתי את אשתי עושה פרצוף של "כמה זה עלה…" . ולא הגבתי.

נשאר רק להתאמן פיזית, לקראת הרכיבה.
באחת מרכיבות האימון, מיד אחרי שהגיעו הצמיגים החדשים מחו"ל, יצאנו בשעה 17:00, ותכננו לרכוב מסלול לא פשוט של כ 200 קמ, עד בוקר המחרת. רצה הקב"ה, וכבר אחרי 10 דקות, ליד גמלא חטפתי פנצ'ר, ושעה אחר כך, איתי חטף 2 פנצ'רים ליד אלוני הבשן.

מצאנו עצמנו בהקדמה למבוא של הרכיבה, בלי פנימיות להחלפה. הדר מאיר, מאמן הקבוצה של "מצמן את מרוץ טבריה" שבמקרה נסע לאלוני הבשן, עצר לידנו, ושכנע אותנו לא להמשיך ברכיבה ולחזור הביתה, וגם הוסיף שנראה לו שרכיבה לירושלים יכולה להיות יותר מעשית מרכיבה לאילת. חזרנו הביתה, קצת מאוכזבים, לא לפני שלאיתי היה עוד פנצ'ר, ובאתי עם המכונית שלי לאסוף אותו. היה ברור לנו שרכיבת אימון של 200 ק"מ כבר לא נוכל לעשות לפני הרכיבה לאילת, ואולי כדאי להתחיל ביותר קטן וצנוע, ולנסות את הציוד שלנו קודם כל ברכיבה בת יומיים לירושלים.
כשסיפרנו לנשותנו שהטיול מתקצר ביום, ויהיה לירושלים, ברור לכם שהם לא יצאו במסע שכנוע לשנות את דעתנו… וקיבלו את הדין בהכנעה.

לקראת הרכיבה רכבנו ביחד ולחוד, כל אחד עפ"י זמנו, אי אלו קילומטרים, והחשוב ביותר היה שכל אחד הרכיב את התיקים החדשים, הכניס משאות בדמות בקבוקים מלאי מים, כיוון את התיקים, רכב והרגיש איך זה לרכוב עם משא של 15 ק"ג על האופניים, זה לא פשוט. היה צריך גם לתור אחד מקום לינה. משיחה בבית כנסת עם חברי רוטשטיין, התברר שהוא מכיר מישהו במושב נעמה, שליד יריחו. מאד התאים לנו למסלול, וגם לא נתנגד למקלחת ושינה בתחום ישוב ולא זרוקים בשטח.

במוצ"ש, יום לפני ערב יוהכ"פ, החלטנו על חזרה גנרלית. יצאנו שעה אחרי צאת שבת ל 100 ק"מ של רכיבת ליל ירח לצפון הגולן. מזג האויר היה נפלא, והרכיבה היתה מהנה ביותר. בדרך חזרה, בשעה 01:00 בלילה הטלפון של איתי מצלצל,"מי ער בשעה כזו" אני שואל אותו, והוא עונה – "אמא שלי". מסתבר שאמא שלו התקשרה לשאול את אותו אם לבוא לקחת אותו….ככה זה בגילו.
כשחזרתי הביתה ב 01:30, וכולם ישנו, חיפשתי לי משהו לאכול ממה שנשאר במקרר משבת, כדי להשיב את נשמתי, מצאתי איזה אורז וחיממתי לי……. ככה זה בגילי.

מוצאי סוכות ראשון מגיע. אנחנו מתכוננים ליציאה. חילקנו בינינו מה כל אחד מביא, שלא יהיו כפילויות, וכך הלכנו לישון, כשעל כל אחד מהאופניים ג'.פי.אס יעודי לאופניים, הכולל מד דופק, שני תיקי סבל עם בגדים ואוכל בעיקר, שק שינה, ואוהל, ועוד תיק על הכידון.

יום ראשון.
חמש בבוקר.
יוצאים לדרך. רוכבים לכיוון חמת גדר, ומשם לצמח- תחנה ראשונה. שבע בבוקר.
אוכלים בורקס של בוקר, ואיזה שוקו ויוצאים…. ליד אשדות יעקב איתי רואה חבר של המשפחה ומנופף לשלום…. ואומר לי עוד מעט אמא שלי תתקשר….זה לא קרה. היא ישנה כנראה. ככה זה בגילה.

בעליה לפני בית שאן, כן…. למי שלא יודע, יש עליה לפני בית שאן, אני מחליט לתפוס קצת קצב ורוכב קצת בעמידה. לא שמתי לב לדופק….. אבל עם משאות שסחבנו הוא מהר מאד הגיע לאיזור הדופק המקסימלי שלי, מה שאומר שהגעתי לקניון בית שאן, עם בחילה נוראה….ונזכרתי בשלב מוקדם של הטיול לשמחתי, בכלל החשוב ביותר באופניים, תמיד לשמור על הדופק- ובכל מחיר.

התחנה הבאה היתה בחנות בתחנת הדלק בשדה תרומות, שתינו לנו משהו קר, והמשכנו, נכנסים לאזור המדברי של הבקעה.

אופניים זהו כלי התחבורה האחרון שאתה עוד מרגיש כל פיסת אדמה, רואה כל סלע, כל שלט, כל צמח. הרכיבה איטית מספיק כדי להרגיש ולראות, ומהירה מספיק כדי לכסות מרחק.
אני קורא כל אנדרטה, יש מתקופת המרדפים בבקעה, וגם אנדרטאות של תאונות דרכים שלא נדע. יש משפחות שלמות מאחורי כל אנדרטה. ולא רק של יהודים…
לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנדרטאות בכביש הבקעה….
הערבים בצידי הדרך פונים אלינו באנגלית רצוצה, ומנופפים לשלום. הם לא מעלים בדעתם שהרוכבים שלפניהם ישראלים. הם בטוחים שאנחנו תיירים מנורבגיה.
אני אומר לאיתי, שאם קורה משהו ומישהו פונה אלינו, תן לי לדבר, אני אדבר איתם במבטא גרמני….

מפגש ציפורה "מפוצץ" אנשים. בקושי אפשר לזוז. כולם מסתכלים עלינו, ספק בהערצה, ספק ברחמים…. בחורה אחת ממש מראיינת אותנו ושואלת אם אנחנו יודעים שיש עליות בדרך לירושלים.
בדקתי במפה, וגיליתי שהיא צודקת. איזה בעסה.
ממשיכים.
אנחנו מפנימים שאנחנו מקדימים את הלו"ז בהמון זמן. מתגנבת מחשבה אולי להמשיך ולהספיק יותר היום, ולהשאיר פחות למחר.
אבל מה….. נבאס את רוטשטיין…. לא כדאי.
נשארים בתכנית המקורית.

12 בצהרים. מפגש הבקעה.
לראשונה אנחנו מתחילים להרגיש את החום. חום איימים. בטח 40 מעלות.
אנחנו 15 ק"מ מהיעד, 40 דקות רכיבה.
אין טעם להגיע מוקדם כל כך לנעמה. מה גם שמי שאמור לקבל אותנו בטח בעבודה.
מחליטים על הפסקת צהרים עד 3:30.
סמס מאשתי, "מהמצב ?" .
"מצוין", אני עונה, ושולח תמונה מהסלולרי.
התמקמנו בצילו של עץ גדול, הורדנו נעליים, פרסנו שקי שינה, וניסינו לנוח קצת.
השילוב הקטלני של חום זוועתי, וזבובים לאין קץ, הבהירו לנו שלהרדם אי אפשר, אז היינו צריכים לדבר.
שלוש שעות.
מי שמכיר את איתי יודע שקשקשן הוא לא… וגם אני מעדיף לשלוח סמסים…
לא יודע איך…. אבל הצלחנו לדבר 3 שעות, עם הפסקה קצרה ללאפה עם שווארמה.
דיברנו על אופניים, בעיקר על אופניים. אבל כמה אפשר ?? אז דיברנו גם על העבודה שלי, על העבודה שלו, חברים ביונתן, תושבים ביונתן, רפת, לול, מטע, שפעת העופות, ושפעת החזירים, פילוספיה של הפוליטיקה, העיר בנקוק באספקלריית מגילת איכה….
ו….. עברו להם 3 שעות.

החום כבר לא כ"כ כבד. הוא בינוני פלוס.
אנחנו מתחילים לרכוב דרומה, עוברים בתוך הכפר היפיפה והציורי, בסגנון הבארוק, עוג'ה.
אני מציע לעצור לקנות קולה, ואיתי מסתכל עלי במבט שכזה…. שהבנתי להמשיך לרכוב מהר !
מסתבר שמעוג'ה לנעמה, כל 3 הקילומטרים האחרונים הם בעליה.
למה אי אפשר לסיים אף פעם רכיבה בירידה ?
למה?
הגענו לנעמה. 150 ק"מ מאחורנו.
נכנסנו לביתו של זה שחבר של רוטשטיין, התקלחנו, והקמנו את אוהלינו באור אחרון בדשא ליד הבריכה המרוקנת של נעמה.
20 משפחות, ויש בריכה. מסודרים.
אכלנו ארוחת ערב דשנה מקופסאות שימורים, חבר של רוטשטיין הביא לנו קולה קרה. היה מדהים.
ראינו קצת חדשות בסלולרי שלי, והלכנו לישון.
לא לפני שאיתי דיבר לפחות 3 פעמים עם אשתו, ואמא שלו, ואני התקשרתי לאשתי להודיע שאני חי, ויצא שדיברתי רבע שעה עם הבת שלי….. ככה זה בגילה.

אני לא הצלחתי להרדם. למרות כדור שלקחתי. זכיתי לשמוע את נחירותיו של איתי מהאוהל השני, מזלי שהאוהל שלי היה קשור ולא נשאב לתוך פיו של איתי, מרוב נחירות.
כנראה שבכל זאת נרדמתי, כי בחמש בבוקר קמתי, לקול הסלולרי של איתי. והפעם זה היה שעון מעורר. בלי קול אשה מעברו השני של הקו.
התארגנו, התפללנו, אכלנו משהו שסחבנו יום שלם אתמול, ויצאנו בשש ורבע לכיוון ירושלים.
הרכיבה עד צומת בית הערבה היתה מדהימה. קרירות של בוקר מדברי, אור שמש לא חזק מידי, והכי חשוב ירידה מתמשכת.
ואז מגיע הדבר האמיתי.
העליה לירושלים.
עצירה בתחילתה להתרעננות בתחנת הדלק בצומת אלמוג, עם עוד 100 תיירים שאך זה עתה הגיעו מהילטון טאבה,
ולדרך.

העליה עד מצפה יריחו לא קשה במיוחד. מזג האויר טוב, ואנו עולים באיטיות ובהחלטיות. והחשוב ביותר, כזכור, לשמור על הדופק.
מישור אדומים. אנחנו עוצרים לשתות משהו בתחנת הדלק. איתי קונה ממתקי ג'לי ואני חטיף בוטנים. איזה כיף לא לחשבן לקלוריות.
יוצאים לגיחה האחרונה.
עד מהרה מגיעים לצומת מעלה אדומים, וממשיכים בעליה ההיא שהאוטו עושה בה קיק-דאון.
מהר מאד הבנו למה האוטו עושה קיק-דאון.
כל העליה סביב 10%, שזה לא קל בכלל. בטח שלא עם משקל של 15 קילו עליך.
10% פירושו על כל 100 מטר, עולים 10 מטר יחסית לפני הים.
אין כמעט שוליים, החום כבד ומעיק ואין שום רוח. אנחנו מתפללים שתגיע איזה משאית שתעשה קצת רוח. אפילו משאית זבל, שתעשה רוח מסריחה. תפילתנו זו נענתה "כמעט" בשלמות, שכן לא מעט משאיות זבל עלו בשעה זו לי-ם, ועשו לנו רוח. והמון ריח.
עוד כמה מטר ואנחנו במחסום הכניסה לירושלים. עוד כמה דיוושים וזהו. מתחילים להרגיש הרגשה של "עשינו את זה". אבל עוד לא….. כידוע, את הג'יטונים סופרים במדרגות…ואנחנו עוד לא שם.
עצירה קצרה במחסום, וממשיכים לכיוון מנהרת הר הצופים.
בצד המנהרה יש מדרכה, החלטנו שאנחנו רוכבים עליה. היה זוועה. רעש מחריש אזניים, המדרכה צרה, אבל אין ברירה, ממשיכים.

התכנון היה להגיע לכותל מוואדי ג'וז. אנחנו פונים לכיוון, ומולנו מחסום מג"ב. אני מתעלם, ומנופף לשוטרת לשלום, היא מחזירה לי שלום. אז אני שואל "לכותל זה ישר, נכון ?", "ישר כל הזמן היא עונה" ואנחנו ממשיכים.
אנחנו לבד בכביש. איזה כיף.
מגיעים לשכונת וואדי ג'וז, עוד מחסומים, בכולם אנחנו מנופפים לשוטרים לשלום, הם משיבים בניפנוף, ואנחנו ממשיכים- לבד על הכביש, עד הכותל המערבי.
מאוחר יותר נודע לנו שהמקום היה חסום, עקב התפרעויות בצד השני של העיר, אבל נעזוב את זה, שאמא של איתי לא תשמע….
הכותל היה "מפוצץ" אנשים. לא ראיתי נחילי אנשים כאלו כבר מזמן.
עשינו את דרכנו, עם האופניים לצידנו בין נחילי האנשים שיורדים מהכותל, ואנחנו נגד כיוון התנועה.

אחרי הארוחה בעמק רפאים, נסענו לבית של אלי, שכן שלנו מיונתן, התקלחנו, וחיכינו שיבוא לאסוף אותנו.
החלטנו בינינו שהיה מדהים. ללא ספק חוויה יוצאת מן הכלל.
200 ק"מ וקצת, 1,600 מטר של עליה אנכית מצטברת ושריפה של 7000 קלוריות בערך.
נמנמנו קצת על הספות, ועלינו על הרכב של אלי הביתה.

בבית חיכו לי ההורים שלי שבאו לבקר, לעשות "על האש".
אני אחרתי מהשעה שקבענו באיזה 3 שעות.
כמובן שלא סיפרתי לאמא שלי כלום על התכניות, אותם היא גילתה רק כשהגיעה אלי הביתה.
כשהגעתי היא בקושי אמרה לי שלום, מתנפלת ושואלת " איך לא סיפרת לי שאתה רוכב לכותל ?
מה, עכשו אני צריכה לשמוע אחרי שחזרת ????"
עניתי "מה היה יוצא לך מזה, יש לך כל כך הרבה על הראש, גם אותי את צריכה על הראש, בשביל מה ???"
"אתה צודק" היא אמרה. " יותר טוב שלא סיפרת "….." אבל אני אמא שלך, איך אתה לא מספר לי ??" ……ככה זה בגילה.

http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: