מסע שורשים בפירנאים – מעבר הפירנאים
במסע שורשים בפירנאים בעקבות דן ובטסי ארליך יוני – יולי, 2013 נערך מפגש לא מתוכנן עם אמיר פתר, נינו של חסיד אומות העולם יופ וסטרויל, בכפר הנטוש מונטגארי על הגבול בין צרפת לספרד. דורות של מורי דרך בספרד מספרים את הסיפור הזה.
כדאי לצפות גם כאן: מסע אמי מהולנד לארץ 1943 : מסע אמי מהולנד לארץ 1943 מאת בצלאל ארליך – Copyright:© All Rights Reserved
בריחה דרך הרי הפירנאים
After the German offensive in May 1940 and the division of France into two parts – an occupied zone in the North and a free zone in the South – many civilians and military servicemen fleeing from a world of persecution, imprisonment and death now unleashed by the Nazi brutality, sought refuge where they could in the free southern zone which remained a symbol of hope. Among the military personnel were escaped prisoners of war, recently enlisted men, army cadets and shot-down airmen, all driven by the same desire to rejoin the Allied forces and continue the fight. The escaping civilians were mostly Jews and victims of discrimination of all kinds, foreigners, resistants and anyone who had been denounced for one reason or another/ At the very beginning of the occupation, the Pyrenees, an integral part of the free zone, were less guarded
From November 11, 1942, the Nazi vise tightened, the surveillance increased notably, of the border guards. There was even a forbidden zone of 20 kilometers inside Spain in which one could not circulate without pass. It became vital to merge into more structured, methodical and, secretive organizations: Thus, real connection was created with British, Belgian, Dutch, Polish, as well as those of the French military. Itineraries and stations to cross the Pyrenees. Among the most famous is the Col de la Claouère (refuge des Estagnous) used by our grandparents
The Maison du Chemin de la Liberté
The permanent exhibition's main theme revolves around the Passeurs and Escapés de France, places of internment in Spain, the networks, the itineraries, the accommodation and the passages, the house arrest of the Jews, the allied pilots shot on our territory, the children of troop, the places of memory, martyrs, heroes. Open to the public every day from Monday to Friday from 14:00 to 16:30
St. Giron, France
Saint-Girons isn't an ancient city; there was however a lucus on its present territory where some Roman finds were made during the construction of the train station in the beginning of the twentieth century.The city is named after Saint Girons, a saint from fifth-century Landes who evangelized Novempopulania. In the ninth century some of his relics were supposedly buried in Saint Girons Church
סמוך ל-Saint-Girons נמצאת העיר Foix – כדאי לבקר בה.
Ayer
Most of the area of the town is composed of the Ribérot valley for a large part domaniale . Ayer is the only hamlet still inhabited in this valley that extends to the Spanish border. The crest leaving the Tuc de la Pale de la Clauere (2,677 m) to the Tuc de Mil (2,802 m) is common with the Spanish Catalonia but it is Mont Valier (2,838 m), emblematic summit of Couserans , which is the most popular peak of this valley thanks to the refuge of Estagnous (meals and 72 places in dormitory) with a via ferrata("iron path"climbers can secure themselves to the cable, limiting any fall
Ayer, France on the way to Mt. Valier
Mont Valier (Languedocien: Mont Valièr) (2,838 m) is a mountain of the Pyrenees in Ariège, France. A small glacier, the Glacier d'Arcouzan, occupies its northeastern slope. The normal route, in summer, starts from the Refuge des Estagnous and travels to the Col Faustin before ascending the broad South face. This is the easiest route, although it is still challenging. During World War II, an escape route from Saint-Girons to Esterri in Catalonia crossed Mont Valier. The "Path to Freedom" – the name given in 1994 to the hiking trail that follows the course – enabled the evacuation of 782 people between 1940 and 1944 and remained operational despite increased surveillance by the Germans from 1943. The route was operational until the end of the war.
Near Ayer, France
בהרי הפירנאים כדאי לשים לב לתמרורי התנועה!
Flowers of French Pyrenees in May 2013
Col de Port, France Panorama
Col de Port is a mountain pass in the French Pyrenees. The name of the pass is tautological as Col means pass in French and Port means pass in Occitan
Montgarri
Montgarri is a town in the municipality of Alto Arán , in the region of Valle de Arán located in the Lleida Pyrenees , Catalonia , Spain . In 2009 it only had 4 inhabitants registered (all of them, males). Today the houses, in advanced state of ruin, (called bordas), of the last inhabitants of the area still survive. These were forced to leave the town during the sixties due to the harsh living conditions, with heavy snowfall during the winter, since it is at an altitude of 1,645 meters. Montgarri is considered the coldest town in Spain with an average annual temperature of only 5 degrees, granted by a cold winter with averages below zero and a summer almost cold.
Panorama of Montgarri
The Sanctuary of Montgarri, with a height of 1640 meters above sea level , is in a state of good conservation, it was built in 1117 next to the Noguera Pallaresa river . It consists of several bodies that form a square floor, and highlights its tall bell tower, octagonal tower with windows in the upper body. It is a construction that counted on hostel, church, rectory and administration, and corral with barns. The slate roofs have a strong inclination appropriate to the climatic conditions.
Montgarri and upper La Noguera Pallaresa
Amir Peter, Rina Cohen and Chava Cohen in Montgarri
נס המפגש במונטגארי
The Miraculous Meeting at Montgarri
Our plan for today, Friday, is to arrive at Montgarri and later be met at the prison in Sort, Spain. We thought that perhaps we set the time for the meeting too late in the afternoon and it would be better to make it earlier but we decided to ring them up only after we knew how much time it would take in Montgarri. At worse we would reach Sort too early. It seems that the drive from Ainsa where we slept to Vielha where we left our bags in the hotel took forever. A beautiful route, winding river flowing right next to the road, tall mountains in surprising shapes and colors, but the road didn’t end. Perhaps we made a mistake. We stopped and checked to make sure that we were in the correct direction. Finally we arrived at the hotel early in the afternoon. It would have made sense to warm up some pre-cooked food and eat some “lunch” but we preferred not to waste time and to continue on to Montgarri. We travelled eastwards on the map through villages and small towns along the road, knowing that at some point we would have to leave the paved road and travel on an unpaved roadway. We missed the turn to Montgarri and had to make a u turn to return in order to start climbing the mountain in the correct direction. We were glad to find that we had not gone too far. The road ascends meandering back and forth among the sky resorts. Mocca colored cows decorate the green background. Beautiful strong horses walk back and forth on the road freely and do us a favor to let us pass. The hills around us have signatures of snow like whipped cream that spilled out and became frozen. The weather is rainy and foggy at intervals. Sometimes we could not see the road. Zvi is driving very slowly through the dense fog on the road high up on the steep mountain side as it winds around back and forth. Two days before there had been a heavy rain storm which caused mud slides on the road which slowed our pace considerably in several places. We sang songs from Psalms and patriotic songs to give us courage in the fog. Finally we arrive at a ski area of Orri and Beret. From here on we are on a dirt road leading to Montgarri. The excitement thickens as we reach the pass with high snow covered mountains on the right and on the left. Along the road there are small brooks with small yellow wildflowers. The green fields are soaded with rain water. I plan to photograph this when we return. But now it is a waste of time to stop. We have to keep on our goal. Suddenly Zvi stops driving and says, “This is as far as we go.” “ The end.” A large snow fed brook has flooded and destroyed the road we are driving on to Montgarri. “We cannot proceed.” Zvi says very decidedly and disappointed. We got out of the car to see what is going on with a deep frustration of failing to meet our purpose. I said, “Perhaps we can return on Sunday and rent a jeep somewhere.” I didn’t even finish my sentence when from behind us we heard the sound of jeeps above the roaring din of the flood. Turning around we see a convoy of white jeeps in our direction. It is obvious that they are also going to Montgarri. “This is our place. You have nothing to look for here,” I ask myself feeling that someone is invading our dream. It all takes place within seconds. Someone in the first jeep says “Shalom”. They are Israelis. A tall smiling man gets out of the jeep and explains to us that we have no chance of continuing to Montgarri in our car. I ask, “What are you doing here?” thinking that if they are a family they are probably also tracing family history. It must be a large family in four jeeps. We explain to them why we are here and they tell us that they are just on a hiking tour. I cannot understand. Chava is standing next to me. The driver, a bearded young man with a friendly face asks us where we are from. He is sitting by the driving wheel and we are standing on the other side of the jeep by the window. When he hears that we are looking for family roots he wants to know where our parents are from. “France and Holland,” we reply. He asks, “Where in Holland?” It is very strange in my mind that he asks this. Such a young man, what does he care where in Holland the family came from. Usually I ask this question. He must see the surprise on our faces and says, “I am Dutch.” OK, so there is a good reason why he is asking us where in Holland the family came from. “From Hilversum,” we answer. He asks, Are you Joop Westerweel’s children? Joop Westerweel was my great-grandfather. We let out a cry of surprise and immediately were choked with tears and excitement. This is Amir Peter, Joop’s great-grandson. We cannot believe it. I am crying now again as I am writing this. Amir is one of the guides of this group of tourists. The senior guide, Tzachi, is training Amir to be a guide for Medraft Tours. We told them quickly the story of my Mother Betsy, Joop and Mirjam Pinkhof. It is as if we have travelled back in time
Tzachi tells us that the evening before in a conversation with Amir, Amir asked him why they are going all the way to Montgarri. Tzachi replied that there is a Jewish story there. Then Amir told him that his great-grandfather was the head of the Underground. Amir didn’t know the direct connection between his great-grandfather and this village. More people are getting out of the jeeps and our excitement catches them all even before they hear what is going on. Tzachi tells us to get into their jeeps, one in each jeep. They will take us down to Montgarri by way of the flooded road to the remains of the village and the church that still stands there. The jeeps cross many more floods on the road. Each of us tells the story to those in the jeep where we are guests. Chava is in the jeep with Tzachi. I tell Amir that in the end of the Hebrew version of the book about Joop, appears the story of how our Mother Betsy was saved. As I got into the jeep I was still crying, or maybe crying again. I told them that I will stop crying soon and they will understand why I am crying. I had the feeling the this cannot be true. It must be the hand of G-D. This feeling was common to all of us
The told us that only by chance the group was in jeeps today. Only by chance they arrived just as we got stuck. Due to all sorts of “chance” events by them and by us we met. Imagine three minutes difference we would have turned around and never been seen by them, passing each others path without that this Israeli convoy is going exactly where we want to go. Without meeting their guide, Joop Westerweel’s great-grandson, Amir
The excitement takes control of us – Zvi, Rafi, Chava and me on one side – and Amir on the other side as well as all the participants in the jeep tour. We walk with the group in the direction of the church, blinded by tears. But we look at the high mountain where our parents descended from danger, the rivers that they had to cross. The river in the center of Montgarri is as wide as the Jordan. We understand that we have been given a wonderful gift, a once in a lifetime gift to tie our personal family fate with the family who’s bravery made is possible for our family to be saved and to be redeemed
Amir, Chava and I each tell in short our point of view of the story to all the group. We leave the church and Rafi recites the Jewish prayer memorial prayed in honor of the two members of the group of refugees from Holland and France who died during the escape crossing the Pyrenees
Generations of tourists visiting Montgarri will retell the miraculous meeting we had. They will honor the memory of Joop Westerweel and retell the story of all those who bravely helped to save our parents during the Holocaust
העיירה סורט נמצאת 692 מ' מעל הים על גדות נהר נוגוארה פלרסה Noguera Pallaresa. אוכלוסיתה בשנת 2005 היתה 2,113 נפשות. אם לא היה קשר למסע השורשים שלנו לא היינו מבקרים כאן.
קבענו פגישה מראש עם מנהל המוזיאון Josep Calvet ואכן נערכה פגישה נעימה עם גב' Yolanda Mas Cases, דוברת אנגלית, אשר פתחה את המוזיאון במיוחד עבורנו. אין הרבה מבקרים במוזיאון. להפתעתנו גם תלמידים מקומיים אינם מבקרים בו – רק מעט תיירים. חתמנו בספר האורחים, עיינו בתצוגה, צפינו בסרט, וסיפרנו ליולנדה את סיפור מסע השורשים שלנו. יולנדה לקחה אותנו גם לראות את בנין העיריה אשר בזמנו נחקרו את יקירינו.
תודה ליולנדה עבור קבלת הפנים היפה ועבור כל מאמציה.
בתקופת מלחמת העולם השניה מסתננים בלתי חוקיים לספרד הניטרלית הובלו לבית הסוהר בסורט לרישום. אך מכיוון שכל בית הסוהר היה רק חדרון אחד בלבד שיכול היה לקלוט שיכור מזדמן, האסירים פוזרו בין אכסניות שונות ובתי מלון בסביבה. יהודים על חשבון הג'וינט וטייסים בריטים על חשבון אנגליה. לאחר המלחמה העירייה הפכה את הכלא למוזיאון.
בין "תושביו" היותר מפורסמים היה צ'אק ייגר. במקרה כמה ימים מאוחר יותר ליד הכפר אייר Ayer בצרפת פגשנו טייס מסוק שמחלק מזון לאכסניות הרריות בפירנאים. הוא סיפר שפעם הטיס את צ'אק ייגר מעל דרום צרפת בנסיון (כושל) לזהות את דרך המילוט שלו כשמטוסו הופל במלחמת העולם השניה. סיפורו הונצח בספר ובסרט בשם The Right Stuff . בהמשך הקריירה שלו הוא היה הטייס הראשון לשבור את מחסום הקול. על הקיר תלויה רשימה של כל האסירים ובחיפוש קל זיהינו את שמות יקרינו. כמה הם שמחו להגיע לבית סוהר זה.
זה היה מאוחר ביום שישי. למרות ששבת נכנסת בקיץ מאד מאוחר בספרד היינו צריכים בכל זאת להזדרז להגיע חזרה למלון ב-וויילה. שבת שלום!
הגעה לנמל חיפה
סבתא בטסי מספרת סיפור הבריחה דרך הפינאים [בהמשך לאבני נגף – הילפרסום]
https://drive.google.com/file/d/138BhbawkEcYCaEth4IFl4BS9e5UC24dP/view?usp=drivesdk
אני הייתי אצל יאן מפברואר 1943 ועד פורים 1944 בערך. מרים פ. פנתה אלי, והיתה לי גם חברה טובה בשם זידי שימל. שאביה הסתתר ונתפס ואמה ועוד אחות הסתתרו במקום אחר. גם היא רצתה לעבור לארץ ישראל. היא היתה צעירה ממני. אמא שלה רצתה לתת את זידי רק בידיים שלי, כאילו אני יכולתי להגן עליה במעבר הקשה בהרים בין הגבולות. אבל לאמא שלה זה נתן איזשהו ביטחון. מרים פ. הביאה את זידי אלי לכפר הקטן ופטפטנו.
לא ראינו זו את זו יותר משנה. למחרת מרים לקחה אותנו ברכבת לאמסטרדם עם הניירות המזויפים שלנו והביאה אותנו למשפחה נוצרית מחסידי אומות העולם. משפחה צעירה עם ילדה אחת, מורים במקצועם. באותו הלילה נתנו לנו את המיטה של ההורים. היו באותו לילה אצלם :אנחנו, זידי ואני–שתי היהודיות, טינוס –הבחור שהיה צריך להעביר אותנו דרך הגבול, שני בחורים שברחו ממחנה המעבר וסטרבורק בסיוע של קבוצת וסטרוויל שחיכו להם, הם יצאו לעבודה ואיכשהו לא חזרו. זה לא היה כל כך פשוט כי היו צריכים להראות כאילו הם כן נמצאים. הם היו קירחים, כי גילחו אותם ועוד היו שם …אני כבר לא זוכרת.
טינוס הזה הציל ילדים אפילו נגד רצון הוריהם. כי זו היתה ממש סכנת מוות. כל אלו היו בלילה אחד אצלם והם אמרו "לו ידעו מה יש אצלנו…" זה היה מקובל אצלם. בית פתוח לכל מי שנחוץ. כל אחד עזר במטבח, מקלף תפוחי–אדמה… מאיפה הגיע הכסף לכל זה? כנראה המחתרת נתנה להם. למחרת היינו אצל משפחה אחרת ברוטרדם שלא שאלה כל שאלות.
גם זה היה דבר גדול. ולמחרת טינוס נסע איתנו עד לא הרחק מהגבול ההולנדי – בלגי.
המעבר המסוכן ביותר היה הגבול ההולנדי–בלגי. כי זו ארץ מישורית. רואים כל אחד. אי אפשר להסתתר באף מקום. נסענו ברכבת עד קרבת הגבול. ירדנו והלכנו לטייל כביכול, על הכביש. פתאום רואים אדם שמטאטא את הכביש, כל הזמן באותו מקום. פחד נוראי נפל עלינו כי היתה לנו הרגשה שזה לא סתם אדם שמטאטא, אלא אולי מרגל, מי יודע מטעם מי, אלא שזה עבר בשלום ועברנו שם על יד בית–קברות יהודי והיתה שם כתובת: "ה' ישמרך בכל דרכיך". תרגמנו את זה לטינוס, שהיה נוצרי כמובן, בחור שעשה את המעבר הזה בגבול ההולנדי– בלגי בסכנת חיים ממש.
(אחרי המלחמה פגשתי אותו בחיפה ושאלתי אותו, נו איך אתה עשית דבר כל כך מסוכן. הוא אמר: "נו, הייתי צריך לחיות ממשהו", אבל זו לא היתה הסיבה.)
בקשו מאיתנו דבר–ערך לתת כי היו הוצאות גדולות שכרוכות בכל המעברים האלו. אני ביקשתי מהחברה/שכנה שלי ממשפחת פן דה וויר שהיתה מגיעה אלי כל שבוע להביא לי מצרכי מזון, שהיא תביא לי טבעת זהב עם יהלום שהסתרנו אצלם. טבעת זו הספיקה גם לזידי שהיא לא יכלה לתת דבר. זה הספיק לאנשי המחתרת להוצאות הדרך. {החברה הזו, טו , היתה מגיעה לסבתא לבקר אצל סבתא במחבוא, בסיכון עצמי, היא והוריה ויאן קיבלו ב1978 אות חסידי אומות העולם ונטעו עצים לכבודם, ועד היום אנו בקשר אוהב}
ליד פיטם, לא הרחק מהגבול הבלגי–הולנדי נכנסנו לאיזו סימטה ועברנו גדר תיל. קרעתי את הגרביים שלי… והיינו כבר בצד הבלגי. יש לציין שהיינו לבושות כמה שכבות של בגדים כי לא יכולנו לקחת אתנו שום תיק. על זה מעיל, וכשכבר היינו בצד הבלגי בא פתאום איזה מוכס והוא שואל אותנו :"מה אתם עושים כאן", אז טינוס אמר: הנה, הברחנו סיגריות. עדיף היה להבריח סיגריות מאשר בני–אדם. המוכס עזב אותנו ועלינו על רכבת הפרברים לאנטוורפן.
באנטוורפן טינוס מסר אותנו לידי מקס וינטמול, גם מהמחתרת שלנו, במחתרת שמו קורט, בחור קצת מבוגר ממני לא הרבה, כבן 25 , הביא אותנו לבית מלון קטן ושם חיכינו לבואן של עוד שתי בנות.{מרים פ': מקס נתפס בפאריס עם עוד קבוצה גדולה של אנשים מהמחתרת ונספה באושוויץ}.
באותו יום היו צריכות לבוא עוד שתי בנות עם יופ וסטרויל, ראש המחתרת, היה צריך להעביר אותם. היה לנו מזל כיוון שגם אני וזידי היינו אמורות לבוא עם יופ וסטרויל וברגע האחרון התוכנית שונתה ועברנו עם טינוס. הם לא הגיעו ומקס הבין מיד שקרה אסון. ובאמת הם נתפסו ליד הגבול. הבנות היהודיות הגיעו אחרי המלחמה דרך שבדיה לארץ ישראל. יופ וסטרויל, הגוי שעמד בראש המחתרת נתפס, עונה קשות והומת.
היה ניסיון להציל אותו. למרים וטרמן ובעלה לעתיד, מנחם פינקהוף ולעוד אחרים, היה מתווך שהבטיח שהם יוכלו להיכנס למחנה מעצר בדרום הולנד ויוכלו לשחרר, אך זה היה סוכן כפול שעבד בשביל הגרמנים ובמקום שהם ישחררו את יופ, באו ועצרו אותם והם נשלחו לברגן בלזן, הם כיהודים ניצלו ולא הומתו מיד.
יופ וסטרויל היה אדם יוצא מן הכלל ואשתו וילי נתפסה גם כן. היא הגיעה למחנה הריכוז רפנסבורג עד סוף המלחמה. ארבעת ילדיהם הסתתרו כאילו הם ילדים יהודים. אחת מהם נשואה ליהודי כאן בארץ.{מרתה פלד,גרה בקריית חיים,עפ"י מרים}. פגשתי כמה פעמים בארץ את וילי אשתו. היא דוברת עברית וליד חיפה, בהרי אפרים, ליד קיבוץ גלעד יש יער יפה על שם יופ וסטרוויל. מדי פעם באים אנשי המחתרת מהולנד ופוגשים את כל אלו שהם הצילו. האזכרה האחרונה היתה לפני שנה ביד ושם,נדמה לי 40 שנה למחתרת. היה מרשים,עם סרטים והרצאות. היה יוצא מן הכלל. היה קהל גדול שהמחתרת הזו הצילה. אני הייתי שם עם אחת הבנות ועם אחת הנכדות.{מיכל ונאוה}
נחזור לסיפור: אנחנו באנטוורפן, למחרת החליט קורט–מקס שאי אפשר לחכות, חייבים להמשיך ועלינו על הרכבת לבריסל. כיצד יכולנו לנסוע לשם? היו לנו ניירות מזויפים שאנחנו כאילו נעבוד בבית חרושת של נשק בדרום צרפת למען הגרמנים. אחת הבנות של המחתרת שלנו עבדה בבית דפוס של הגרמנים ומילאו בשבילנו את הניירות כאוות נפשנו. אבל אלו היו ניירות אורגינליים. בבריסל פתאום ביקשו ממקס את הניירות שלו והוא רמז לנו בהולנדית :"לכו הלאה", אתכם לא ישאלו.
מה קרה? בדרך כלל ביקשו גברים. מכל מיני סיבות, מחתרתיות. הרבה פעמים שלחו צעירים לעבודה מגרמניה והם התחמקו מזה. היו לו ניירות מזויפים טובים ולא עצרו אותו.
הוא הצטרף אלינו ונסענו לבריסל. בבריסל התקבלנו על–ידי חברות מקבוצת יופ וסטרוויל, באו לבקר אותנו בבית המלון והיתה שמחה גדולה בבית המלון כשנפגשנו. למחרת, או באותו היום, נסענו עד לגבול הצרפתי, שם המעבר היה פחות מסוכן מהמעבר בין הולנד לבלגיה. זה היה כפר, חציו בגבול הבלגי, חציו בגבול הצרפתי, נכנסנו למשפחה נחמדה מאוד שמקס הכיר ואמרו לנו, היה לכם מזל גדול. לו הייתם באים אתמול, בשני צידי הגבול היו ראציות גדולות של הגרמנים. חיפשו מבריחי גבול ויהודים. זאת אומרת שהאסון של יופ וסטרוויל ושתי הבנות הציל אותנו.
אנחנו עברנו, בן האיכר הלך לפנינו והראה לנו את הדרך. ואנחנו בצרפת עם הניירות הטובים. הגענו לעיר בצפון צרפת בשם ליל. מליל עלינו על רכבת לילית לפאריס. הרכבת היתה צפופה. לא היה מקום לשבת, היו אנשים בגילופין, מאוד דחוס וקשה. עברנו איכשהו את הלילה הזה, שרנו שירי ארץ ישראל, בלי מילים, כמובן, ובפאריס חיכו לנו אנשי המחתרת והביאו אותנו לבית מלון. למחרת באו לבקר אותנו.
שם היה נוהל לישון בבית מלון, מה שהיה די מסוכן, אבל לא היתה ברירה. היו אוכלים בבתי קפה וישנים בבתי מלון. היה די שמח לפגוש הרבה חברה. אמנם עיר במלחמה עם גרמנים בכל מקום. טיילנו שם. בשאנז אליזה, הרחוב הראשי, שם יש קבר "החייל האלמוני" וגם שער הניצחון שנפוליאון הקים אחרי שניצח במלחמות. איתנו היו שני הבנים שברחו מהולנד, שהיו מגולחים (שהיו לפני כן איתנו באותו בית). ליד הקבר חייבים להוריד את הכובע. אז לא נשארנו הרבה שם, כי היה מסוכן לעמוד עם שני הבחורים גלוחי הראש, כל אחד יכול היה להבין שהם ברחו מאיזה מחנה ריכוז.
משם היינו אמורים להגיע לדרום צרפת ולחכות למעבר לפירנאים. המעבר לדרום צרפת היה עוד דבר מסוכן מאד. כי היה צריך לעבור את הקו הזה שחצה את חלק מצרפת שהיה בידי הגרמנים וחלק מצרפת שהיה בידי ממשלת וישי – פטאן. גם הם היו משתפי פעולה, אבל באותו זמן לא בשליטה מלאה של הגרמנים. לעבור קו זה מצד אחד לשני, היה מאוד–מאוד קשה.
נסענו ברכבת של הורמאכט –הצבא הגרמני. אני, בטי בריטס וזידי, אם איני טועה. היה לנו בתא למעלה ברכבת דו"ח מלא על מחנה וסטרבורק באמסטרדם. כי רצו להעביר לעולם החופשי. ישבנו שם בין חיילים גרמנים והם שואלים אותנו מה אתם הולכים לעשות, אמרנו להם: "לעבוד בבית חרושת למען המאמץ המלחמתי של גרמניה".
והם אומרים:" אם מפציצים, תברחו מהר". הם היו בחורים צעירים, גרמנים, לא נאצים דווקא, שרצו לעזור לבנות צעירות. עשינו את עצמנו ישנות. פתאום באה ביקורת רכבת. זה היה דבר מאוד מסוכן. מבקשים את הניירות. היו לנו הניירות הטובים האלו.
הם שאלו אותנו:"אתם דואגים לעצמכם לאספקה?"
אמרנו:"כן".
והם אמרו:" פעם הבאה, זה צריך להיות כתוב על הטופס".
אמרנו:"בסדר, פעם הבאה נדאג לזה שיהיה כתוב על הטופס". כך שגם זה עבר בשלום.
הגענו לטולוז. בטולוז הגענו די מאוחר. מ 8.00 בערב היה עוצר בעיר הזו והחברים שלנו היו בוורמאכט, בבית של הצבא הגרמני. הדבר הטוב ביותר. כי מי יילך לחפש יהודים בבית של הצבא הגרמני. שם היה בחור אחד בשם קורט רילינגר שקיבל אותנו והוא הלך איתנו לבית הוורמאכט. האחראית היתה אישה שאמרה אין מקום לבנות, רק גברים יכולים להיות.
הוא אומר לה, אני אראה לך. אנחנו נחזור. הוא הלך לקצין העיר הגרמני של טולוז איתנו. וסיפר: שתי חברות שלנו הגיעו. הן באות לעבוד, עוד מעט עוצר ואנחנו מאוד רוצים שהן תהיינה אתנו בבית הוורמאכט, אלא שהאישה הזו לא נותנת לנו אישור. הקצין אמר: "מה זאת אומרת, אני אתן לכם פתק שלבנות ייתנו את החדר הכי יפה".
חזרנו לאישה, שלא ידעה מה להגיד ונתנה לנו חדר יוצא מן הכלל יפה עם שתי מיטות גדולות. וזידי ואני ישנו כמו מלכות. היינו עייפות. היינו שם כמה ימים. אבל בכל זאת זה היה די מסוכן להיות ככה בלוע האריה.
הלכנו לילה אחד לישון בבית של חברות המחתרת הצרפתית. ישנו ארבע בנות במיטה אחת. שתיים מכאן ושתיים בכיוון השני עם הרבה לא ישנו. משם היינו צריכים לעבור למקום של עבודה, בינתיים. אמרו : אצל איכרים. אבל זה לקח הרבה זמן לארגן לנו.
היה איזה יהודי בשם פרל שלקח אותנו לדירה שלו. כל הזמן הבטיח שימצא. לא היה לנו נוח. שתי בנות. רווק, אמנם יהודי דתי, אבל לא היה לנו נוח, הוא היה אוכל איתנו באותו מקום אבל כאילו לא הכיר אותנו. אבל אחרי שבוע מצא שני מקומות בשבילנו. לי מצא איזה כפר קטן בשם רוקופין.
סה"כ היו שם 72 תושבים והתרנגולות גרו שם בבתים. מקום נפלא ,יפה מאוד, מוקף שדות. הגעתי למשפחה בשם בואה עם שני ילדים קטנים. בנות שנתיים ושנה. אישה צעירה וגבר בשם נורבר. למקום הזה קראו הארמון. אבל זה היה רחוק מלהיות ארמון. הכל היה מלוכלך ושבור. הם קיבלו את החווה הזאת מבעל רכוש והיו צריכים לספק לו את כל התבואה. מעט מאוד נשאר להם. היו להם שדות וכרמים ועבדו כל היום בחקלאות. צעירים, עליזים ונחמדים. הבית היה מוזנח ומלוכלך מאוד וכבר למחרת עזבה אותי האישה עם שני הילדים כדי לממש את החלום שלה לעבוד בשדות. שם הייתי כחודש וחצי, אולי קצת יותר.
החברה שלי, זידי, הגיעה למשפחה בלגית במרחק כחצי שעה הליכה, גם שם מלוכלך עם כינים, אבל אנשים טובים.
עבדתי שם קשה בתנאים פרימיטיביים, משק בית וטיפול בילדים, וגם היא עבדה במשק בית. היה מדובר שאני אעבור את הגבול השוויצי כי הייתי מאוד חלשה מהמחתרת ולא בריאה, וחשבו שאני לא אוכל לעבור את המאמץ הכביר הזה של העלייה דרך הפירנאים. אלא מה קרה? שתפסו בבית המלון בצרפת את כל ראשי המחתרת והכתובות שלנו נפלו בידיהם.
קבלתי טלפון בהול. שם היה טלפון אחד בכל הכפר. באו לקרוא לי שיש לי טלפון וכל הכפר שאל: איזה טלפון יש לבחורה הזאת. אמרו לי את הבשורה המרה שאנחנו חייבים לעזוב את המקום, כי יודעים את הכתובות שלנו, ולהגיע לטולוז ומשם לפירנאים.
אני הלכתי תיכף לזידי וסיפרתי לה את זה, אבל נשארנו שם עד הבוקר. האיכר היה מאוד לא מרוצה כי היה צריך להגיע לאיזו חתונה ומה יהיה עם הילדים. חוץ מזה אמר: "אתם תיפלו בידי הגרמנים". איכשהו הבינו שאנחנו רוצים לעבור את הגבול הספרדי, אלא שראה שאין מה לעשות, אז הלך איתנו חלק מן הדרך. היתה לו עגלה עם שוורים שהלכו לאט–לאט,
אחר–כך הלכנו ברגל, והגענו איכשהו לטולוז. באותו יום הפציצו את תחנת הרכבת בטולוז היה זה ב 1.5.44 כפי שבאנו לא יכולנו להמשיך, הצטרכנו לחזור. היה צריך לישון באיזה מקום, מאוד לא נעים לחזור לאותו איכר עוד פעם לעוד לילה. אבל סיפרנו איזשהו סיפור. למחרת יצאנו עוד פעם איתו ואז הגענו לטולוז ולא היה לנו עם מי לדבר. ראינו איזה בחור שנראה לנו יהודי ודברנו אתו. מתברר שזה היה הרב פנחס רוזמן, שהיה מראשי המחתרת הצרפתית. הוא אמר: לכו לישון כמה שעות בבית מלון. אתם עולים בערב לפירנאים. קיבלנו נעליים במידות שונות. זוג אחד קטן יותר במידה שלי וזוג אחד גדול מאוד, מידה של נעלי גברים. אז נתתי לזידי את הנעליים שבמידה שלי ואני קיבלתי נעליים שגדולות בשלושה מספרים מהמידה שלי, נעליים גבוהות לפירנאים, אבל לא היתה ברירה.
כל אחד היה צריך להכין לחם ובקבוק. (היה קשה לקבל בזמן הזה בקבוק ריק כדי לאגור מים). ועוד כמה מצרכים. ביצים קשות קניתי אצל האיכר והיו עוד מצרכים שכל אחד היה צריך לתת. ואנחנו יצאנו אחר–הצהריים עם רכבת לכיוון הגבול הספרדי. במרחק– מה מהגבול ירדנו מהרכבת והמשכנו באוטובוס עד מקום מסוים. שם היה כבר איזה מורה דרך שהעביר אותנו לעלייה להרים. שם היה מפגש של כ60 איש. זאת היתה קבוצה מאוד– מאוד גדולה. וזה היה מסוכן לעבור בקבוצה כזאת ביחד. היה מורה דרך בשם אדריאן שקיבל הרבה כסף אבל היה שיכור, והיה יורה באוויר. זה היה הדבר הכי מסוכן שיכול להיות. הגרמנים יכלו לבוא לשמע היריות. לא ידענו מה לעשות איתו, זה מה שהיה.
יצאנו לדרך, בהתחלה זאת היתה הליכה נעימה. עברנו בלילה דרך כפרים, אז זה היה מסוכן, עד שכבר הבנו את זה…, שיירה כל–כך גדולה של 60 איש שעוברת בכביש. לאט –לאט הגענו למקומות היותר גבוהים. התחיל להיות קר. בהתחלה זרקנו את המעילים כי לא יכולנו לסחוב אותם. אחר–כך כבר היה קר. הגענו לאיזה מקום והיה ערפל כבד. לא יכולנו להמשיך. הצטרכנו להישאר לילה אחד בבקתה כי לא יכולנו להמשיך, ואדריאן התחיל להיות עצבני (היה לו גם עוזר אחד) והוא היה מקלל אותנו, היה שיכור – זה היה "סיפור"! לאחר תלאות רבות הגענו לאיזה מקום. היו הרבה אנשים שבקושי הלכו. ורק בעזרת אחרים. גם אני הייתי בין אלה, מאוד חלשה, תמיד אחרונה. הבחורים עזרו, בלי זה לא יכולנו. היה הר ועוד הר ואחרי זה עוד הר ואין סוף לדבר.
הגענו למקום מסוים. אדריאן החתים אותנו שהגענו לספרד, ואנחנו כמו טיפשים חותמים על זה. הוא אמר: אתם תלכו ככה וככה ובערב אתם בברצלונה. האמנו לו. האוכל שהיה לנו אזל אחרי יום אחד ומים, כל עוד שהיו נחלים, היו גם מים, אז חיינו ממים. אבל זה היה מאמץ כביר וכוחות גדולים שצריך ואין אוכל. בהתחלה עוד היו קוביות סוכר, בסוף לא היה לנו שום דבר. התרגלנו. מה אפשר לעשות– א י ן .
כי לא כל האנשים הביאו את האוכל המינימאלי שהיה צריך להביא לפי הרשימה. אספו מכולם את האוכל וחילקו כל יום חלק, חלק. אבל אחר–כך זה נגמר כי לא היה יותר. ככה היינו בהרים האלה שבוע ימים. הסתובבנו במעגל. לא מצאנו את המקום. חשבנו שכולנו כבר נישאר שם. היינו באיזו בקתה מעץ, אנשים נפלו ושברו רגליים. איש אחד זקן נפטר בצריף שלנו. זה היה החותן של ג'ף רויקין, איש המחתרת הצרפתית, מראשי הג'וינט שגם עבר איתנו את הפירנאים. והיו בקבוצה שלנו כמה אנשים שעוד הרגישו טוב, איזה 12 איש. רוב האנשים היו עם חום, במצב מאוד לא טוב. הצעירים האלו החליטו לבד לחפש את הדרך. לקחו מצפן והחליטו ללכת דרומה, גם כך אפשר היה לפול בידי הגרמנים, הם הצליחו למצוא דרך ולהגיע לספרד. אנחנו היינו עוד יומיים בבקתה וחשבנו שכמו הזקן שמת, כולנו נמות. ביום השלישי רואים מרחוק שני אנשים כאילו על כנפי נשרים. באו שני אנשים ספרדים על סקי. לפני שהקבוצה הלכה לספרד ביקשו מכולנו שניתן דברי–ערך ושעונים כדי שיהיה במה לשחד את הספרדים כדי שיהיה להם כדאי לבוא לעזרתנו.
כמובן שעשינו זאת, כי מה היה לנו להפסיד במצב כזה. מהיום הראשון ניסו לשלוח לנו את העזרה, אבל הם סירבו, כי היה ערפל וגשמים חזקים. לילה שלם בילינו בגשם הפתוח באחד הדרכים, ומי שנרדם, גורלו נחרץ. שרנו כל הלילה רקדנו כל הלילה, על מנת לא להירדם. פתאום ראינו שאלו באים והם אומרים: מהר, מהר, לעזוב פה, כי הגרמנים מאוד קרובים.
לפני כן היתה קבוצה שכשבינתיים היינו כל כך מיואשים עד ששלחנו אותם לכיוון הגרמנים כי חשבנו שהכי טוב להתמסר לגרמנים, כי נמות מרעב. הם הגיעו מרחק לא רב מהגרמנים. ראו את הכלב של הגרמנים וחזרו בהם. הם שבו לבקתה בה היינו ועל פי ההוראות שהשארנו להם הם הגיעו בעקבותינו. הספרדים עשו בדרך מדורות –כדי שנוכל לראות את הדרך. קודם כל יצאנו מגבול השלג הגדול. ראינו את הפרח הראשון, זה היה "משהו"! העץ הראשון לראות, ולאט לאט. אנשים חולים, לרדת 3,000 ק"מ של גובה, לרדת את כל ההרים האלה עד לכפר הספרדי הראשון – מונגרי שהיה בתוך ההרים, לקח לנו הרבה זמן. הגענו חבולים וכמעט לא יכולים ללכת אבל מאושרים.
זה היה ל"ג בעומר, היום שבו הם הדליקו את המדורות.
עשינו תפילה כשהגענו לזכר האיש שנפטר וגם לזכר בחור צעיר שנפל ושבר את רגליו ואף אחד לא יכול היה להצילו. ביקשנו את הספרדים לקחת אותו, הם לא היו מוכנים. גם לא היה בחיים לפי החשבונות שלהם. בחור בן 17, איציק טיפנברונר {הערת מרים: היה אחד מחניכי לודסטרכט בבית עליית הנוער, וב'עדויות ניצולים' של זידי בספר על יופ, סיפרה שהשאירו לו בגדים ואוכל, מה שיכלו}.
ככה הגענו לספרד. משם עברנו ממקום למקום עד שהגענו לעיר בשם לרידה. הג'וינט חיכה לנו, נתן לנו ציוד, אוכל ובגדים לכל אחד. את הגברים שלחו יותר מוקדם לברצלונה ואת הנשים יותר מאוחר. גרנו שם בבית מלון על–חשבון הג'וינט. לבסוף הגענו לעיר היפה ברצלונה. כל אחד גר איפה שרצה. היה צריך פעם בשבוע להתייצב בתחנת המשטרה, כי היו אלו זמנים של פרנקו ולא יכולת לנסוע גם כשרצית אלא עם אישור שלהם. בכל מקום הלכו אחריך שוטרים או שוטרי–חרש. אבל החיים היו טובים לנו, כי קיבלנו כסף מאמריקה, והיינו כחצי שנה בספרד.
אחר–כך הגענו לדרום ספרד לעיר בשם קאדיס וחיכינו לאונייה שתגיע מפורטוגל עם אישור של הגרמנים שהם מרשים להפליג בים התיכון בזמן מלחמה, מה שהיה מאוד מסוכן, בגלל שהיו מוקשים.
סוף– סוף הגיעה האונייה בשם גינא. עלינו בקאדיס בקבוצה של כ-60 איש,עברנו בגילברטר, באנו לטנג'יר ושם עלו על הסיפון יהודי טנג'יר. כל הקהילה היתה על הרציף. והרבה עלו איתנו. אז היה זמן שהיו אשרות כניסה לארץ ישראל מהבריטים, אישור רשמי לגמרי ולא נשלחנו לקפריסין, (מה שאחר–כך היה). אחרי שלושה גבולות שעברנו באופן בלתי חוקי נכנסנו לארץ ישראל באופן חוקי.
אחרי נסיעה של כשבוע ימים הגענו ב-5.11.44 לנמל חיפה. הגענו ב 3.11.44 אבל כיוון שזה היה ערב שבת, חיכינו כל השבת על האונייה וביום ראשון בבוקר יצאנו מהאונייה. האנגלים העבירו אותנו לעתלית לשלושה שבועות כי חשבו שיש בינינו מרגלים גרמנים ושאלו כל מיני שאלות טיפשיות או לא טיפשיות ואחרי שלושה שבועות השתחררנו למשפחה של בעלי בחיפה ובזה תם סיפור עלייתנו ארצה."
היום בו סבא וסבתא הגיעו לארץ, 5.11, היה יום ההולדת ה-27 של סבא–דן ארליך. סבא דן וסבתא בטסי התחתנו על המרפסת בבית של דודה דילה ברחוב סירקין בחיפה, גרו בהתחלה בצריף ליד בית–חרושת "אתא", בכפר אתא. השכנים אמרו ש"אלה, לא יגיעו רחוק: כל הזמן יש להם אורחים, וקונים ספרים". אחר–כך גרו בשכירות עם רינה שנולדה, בחדר בבית–פישר, כיום מוזיאון לתולדות קריית אתא, ברחוב המייסדים. כשהוקמה גבעת אתא ב', באו לגור בבית שבשדרות בורוכוב 26 א'..
כרטיס הנסיעה באונייה של סבא מוצג כיום במוזיאון לוחמי הגיטאות. מרים פינקהוף אצרה שם את החלק על יהודי הולנד.
סיפור הבריחה בספר ספרדי אקדמי
Yearly Re-enactment of The Liberty Trail – The Path of Freedom
:The Liberty Trail Association organizes every year a commemorative march open to the public
Day 1: Saint-Girons (391 m) to the hamlet of Aunac (766 m). Distance: 23 km. Time: about 8 hours
Day 2: Aunac (766 m) to the hut of Subéra (1499 m). Distance 16 km. Time: about 6 hours
Day 3: from the hut of Subéra (1,499 m) to the refuge of Estagnous (2,245 m). Distance: 13 km. Time: about 8 hours
Day 4: from the Estagnous refuge (2,245 m) to Alos de Izil (1,200 m). Distance: 20 km. Time: about 7 hours
ביבליוגרפיה
ארכיון בית לוחמי הגטאות – בטסי ויינברג – ארליך: תעודות אישיות מספרד
