מלכות החרמון – חלק א
שוטטות באתרי אינטרנט בנושא אופניים, בעיקר אתרים העוסקים באופני כביש, מוציאה את האדם הממוצע בתחושה שמי שכותב את הדברים הוא … איך נגיד זאת בעדינות….דפוק בראש.
דיונים על דיונים מעמיקים ומפולפלים בנושא מספר סיבובי רגליים מומלץ לדקה, או בנושא לחץ אויר המומלץ לצמיג האחורי, בתנאי כביש רטוב, באספקלריית מחירו של קילו ליצ'י בשוק הסיטונאי, בזמן משבר כלכלי עולמי.
מאד מאד מעניין ומאלף.
אבל אי אפשר לפספס את ההזמנות לרכיבת שבת (רחמנא ליצלן) או שישי, או סתם יום של חול, שרוכבים מציעים ומחפשים פרטנרים לרכיבה. רובם המוחלט באיזור "המשולש" (כינוי לאזור רמלה, בית שמש, צומת קסטינה, משולש שתוחם אזור עם כבישים יחסית לא עמוסים ועם שוליים רחבים, שמהווה רוב שטח המחיה של רוכבי הכביש באזור המרכז), והרי ירושלים. נכון שראיתי במהלך הזמן אנשים שמחפשים פרטנרים לרכיבה לחרמון, אבל לא התעכבתי על הדברים ההזויים האלו יותר ממאית שניה.
עברו הימים, ושירשור אינטרנטי מסוים משך את תשומת ליבי, שאיזה אדם, רופא במקצועו, שגיל ששים כבר מאחוריו, רוצה להתחיל מסורת של רכיבה חודשית לחרמון. זה היה נשמע לי מדע בדיוני, ורחוק ממני ומיכולותי, אבל הנושא מאד עניין אותי, ועקבתי אחרי השרשור בפורום באינטרנט.
האיש פתח מועדון וירטואלי, בשם "אבירי החרמון", הכתיר עצמו כיו"ר זמני, והתחיל מחפש משוגעים שיצטרפו אליו.
והם הגיעו.
בהמונהם.
במושגים של רכיבה לחרמון, 20 איש, זה הרבה מאד.
היה לי ברור שאני מצטרף לרכיבה הזאת. אם בעבר ההחלטה היתה ברמה של החלטת קבינט אסטרטגית לאומית ארוכת טווח, הפעם ההחלטה היתה מובנת מאליה. אני מצטרף.
במסגרת הדיונים וההכנות בפורום האינטרנטי, גילו האנשים שאני מהגולן, וגם טיפה מכיר את המערכת הצבאית, והטילו עלי לקבל אישור מהצבא להמשיך את הרכיבה עד הרכבל העליון.
כמי ששרת שנתיים מחייו בחרמון, העליה הזו מוכרת לי אישית, ומאד לא מצא חן בעיני לרכוב לרכבל העליון….היה נשמע לי הזוי ומטורף, אבל בלהט הקרב, ובהכרותי את מחט החרמון, השגתי את האישור המיוחל.
חניון הגושרים נקבע כמקום מפגש, השעה 5:45 בבוקר, על מנת לצאת בשעה 6:00 בדיוק. המשמעות של הרוכבים מאזור המרכז, וכולם כאלו, שהם יוצאים מהבית ב 3:30 בבוקר. הבטחתי לכם דפוקים בראש…קיימתי.
אני מאד מתרגש וכמעט שלא מצליח להרדם בלילה שלפני. פעם ראשונה שאני עומד לרכוב כביש עם קבוצה, ועוד לחרמון.
בשעה 5:35 בדיוק אני נוחת בחניון הגושרים. אני תמיד מקדים, גם בבר מצוות. אשתי משתגעת מזה, לפחות היא לא כאן להגיד "תמיד אתה צריך להגיע ראשון …." בניגון פולני, במקום לישון
(או לא לישון) עוד 10 דקות, אני מחכה כמו אהבל באוטו. לפחות היה איזה בופה….
בשעה היעודה מתחילים להגיע האנשים. מדייקים. יוצאים מהרכבים בבגדיהם הצבעוניים, עם הקרוקס המבריקים, ומתחילים לפרוק את האופניים. ואיזה אופניים, לא יאומן. כל אופניים במחיר בית בהרחבה של אניעם, עם שתי צימרים ליד, כולל דמי רצינות, פיתוח ותשתיות.
אני מתחבא בצד עם אופני המתחילים שלי, ומסתכל. כמובן שאני לא מכיר אף אחד.
וואלה, כנראה שככה נראים מקצוענים אמיתיים, אני חושב לעצמי. ואז מגיע אלי איש נחמד ומבוגר, עם קוקו ושער לבן, ומציג את עצמו, זה הדוקטור מהאינטרנט. אני אומר לו שזו הרכיבה הראשונה שלי לחרמון, והוא מרגיע אותי ואומר שלא אדאג, ובכל מקרה הוא יגיע אחרון להר, האמת זה די הרגיע.
הוא אוסף את האנשים, מתדרך על הדרך, קובעים שהמפגש הבא יהיה ברכבל התחתון לצורך עליה לעליון באופן מרוכז.
יוצאים לדרך.
כבר בהתחלה מזהים את הקבוצה של החבר'ה שאותם רואים בתחילת הרכיבה, והפעם הבאה תהיה בסוף. הם בורחים קדימה בדהרה, ואני עם פשוטי העם מאחור, רוכב עם עוד שני חבר'ה ומשתדל לעמוד בקצב.
והוא רחוק מלהיות איטי. מאד רחוק. האנשים האלה באו לכבוש את ההר- ללא ספק.
עד צומת הטנק, זה מישור עם עליה מתונה יחסית, חימום שכזה.
אני מרגיש כבר חם, איזה חם- רותח, ועוד לא התחלנו בכלל.
משם מתחיל המשחק האמיתי.
http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com
