מלכות החרמון – ב
אז איפה היינו ?
אה כן…. בשיא המתח של תחילת העליה לחרמון.
מקווה שהחזקתם מעמד את השבוע הזה.
20 חבר'ה שרוטים בראש, מכל הארץ, שהחליטו לטפס להר הגבוה בארץ. באופניים.
התחלנו בהגושרים, אך העליה עצמה, כזכור, מתחילה אחרי קיבוץ שניר, לכיוון הבניאס.
אני ועוד שני חבר'ה רוכבים יחד. מדברים תוך כדי העליה, ומכירים האחד את השני. מסתבר שכולם לא רוכבים "ותיקים" הרבה יותר ממני. מגיעים לבניאס. "נחים" קצת תוך כדי רכיבה במישור קצר, וממשיכים לטפס. "תכף יעצרו לנשום קצת", אני מנחם את עצמי, "בטח באזור הפניה למפל נחל סער". העליה לכיוון הפניה תלולה, וקשה "עוד קצת" אני מדרבן את עצמי, כדי לעמוד בקצב של שני האחרים שאיתי, והנה הגענו לפניה למפל סער, אין נפש חיה בצומת. שני החבר'ה שאיתי ממשיכים להם ברכיבה, ואז יורד האסימון , אין פה הפסקה, ממשיכים.
אני מרים את ראשי ומסתכל על קלעת נמרוד, שצריך לעבור דרכה בדרך לחרמון, היא נראית גבוהה מתמיד, וגם היא עדיין לא בחצי הדרך….. יאוש קל מתגנב לראשי, אבל השניים שאתי לא נותנים לי לפגר, ואנחנו ממשיכים יחד. העליה ארוכה ואין סופית. סיבוב רגליים, אחד אחרי השני. אני מעודד את עצמי באכילת תמרים תוך כדי הטיפוס, וממשיך לפדל. והנה אפילו מצליח לעקוף מישהו. וואלה. זה מעודד אותי מאד, ושלושתנו ממשיכים יחד לטפס.
קלעת נמרוד.
גם כאן אין הפסקה. החבר'ה האלו לא נורמלים אני חושב לעצמי. מג'נונים לגמרי.
מאד התאים לי דוקא איזה הפסקונת עכשו, משהו קטן, פיצפון, ואני מבטיח לא לספר לאף אחד….לא עוזר…
אני כמו כולם ממשיך.
הישבן שורף ברמות שלא יתוארו, ואני מקפיד לרכוב בעמידה כל 15 דקות לכמה שניות כדי לשחרר את הלחץ, גם אוכל שני תמרים כל חצי שעה, לשמור על רמת סוכר בדם, שלא תגמר לי האנרגיה.
נוה אטיב.
ממשיכים.
"אם לא עצרו פה, כבר לא יהיו עצירות ברכיבה הזאת", אני חושב לעצמי בדאבון לב,
כנראה כשאומרים שעולים לחרמון, הכוונה ברצף ובלי עצירות , למה לא אמרו את זה קודם ???
"אם אני עומד בזה, וואלה, אני תותח אמיתי", אני אומר לעצמי וממשיך ללעוס ג'ל אנרגיה.
מג'דל שמס באופק, וה"קיר" (שיפוע חזק מאד) כבר מגיע.
אני מכין את עצמי נפשית…. והופ, עולים לרכיבה בעמידה ומטפסים את ה"קיר".
מה אגיד לכם, אחרי מעל 22 ק"מ של טיפוס, זה קשה, אין אויר, הרגליים בקושי מסובבות,
אבל מה – הכל בראש. בשלב הזה אין מצב לוותר ממשיכים כמו טרקטור איטי במעלה העליה. בסך הכל כ- 100 מטר, אבל 100 מטר אלימים במיוחד. כמה תושבים עם ילדים,שבטח כבר התרגלו למראה מטפסי החרמון, מסתכלים עלי בהשתאות, וצועקים שלום, אני מנסה לענות, מנסה, אבל זה לא יוצא…. יצא לי איזה גרגור לא מובן….תנסו פעם…
עברתי גם את זה, הנה הסרפנטינה לחרמון.
אנחנו כבר על ההר- מטפסים לכיוון האתר. שלושתנו עדיין יחד.
איזה אויר, איזה נוף….. מ-ד-ה-י-ם.
הרכבים הבודדים שעולים בתקופה זו של סוף הקיץ לחרמון, מסתכלים על כל אחד מהרוכבים בחמלה מעורבת בהערצה. יאללה עוד קצת ואנחנו שם. הנה הקופות לאתר, החניה, החטיבה, עוד קצת.
והקצת הזה,חברים, לא נגמר. שרתתי בחרמון יותר משנה , ולא זכרתי שהמרחק בין הקופות לאתר כזה גדול….. אני כבר מאד עיף… והרגליים בקושי מסתובבות… והאתר לא מגיע.
"עוד טיפה, הכל בראש", אני אומר לעצמי, ואז….
הנה חתולי השלג, הנה הסככות, החניה העליונה.
הגעתי לאתר החרמון.
את תחושת הסיפוק במטרים האחרונים, אי אפשר לתאר במילים. רכבתי את העליה הקשה ביותר בארץ.
אני, כן אני.
לא יאומן.
הרוכבים שכבר הגיעו לפנינו, יושבים להם יחפים ליד הקיוסק, בנדנות לראשם, בגדים צבעוניים מצועצעים לגופם, לוגמים קולה קרה, ואוכלים חטיפי אנרגיה. מראה הזוי לגמרי… אנשים מבוגרים.
מקבלים בברכה כל מי שמגיע.
כבוד !
אני קונה לי משהו לשתות ומצטרף לכולם.
האחרונים מצטרפים, והאחרון, כמובטח, הדוקטור, שבגילו המבוגר מצליח לנצח את ההר ושמח כל פעם מחדש- כאילו אצלו זו הפעם הראשונה.
אבל, זה לא נגמר….
כזכור, הצלחתי להשיג אישור עליה מהמח"ט, לרכבל העליון.
התארגנות אחרונה.
חלק מוותרים ולא ממשיכים לרכבל העליון ומתחילים לרדת חזרה, אני מוודא שהש"ג נותן להמשיך, ויאללה, ממשיכים למעלה.
החלק הזה של העליה הוא סיפור אחר לגמרי. משהו שאין אותו באף מקום אחר בארץ. רכיבה של כ 4 ק"מ בסך הכל, שבה צוברים גובה של עוד כ 800 מטר אנכי. "קירות" הזויים לגמרי, הזויות מטורפות, הסיבובים חדים ומסוכנים, כשתהום מצד אחד . אבל הכל קטן עלינו.
איזה נוף…. אנחנו על גג הארץ, העננים מתחתינו, מסוק חולף מתחתנו, לא יאומן !!
אף אחד אפילו לא חולם להפסיק לטפס עכשו. כולם רוכבים, נלחמים על כל נשימה באוויר הדליל בגובה הזה, אבל הנוף, והתחושה החד פעמית של העליה לחרמון העליון, מכניסים אנדרנלין מטורף.
אחרי כ 40 דקות כולנו למעלה. במחסום העליון של החרמון.
הכי גבוה שאפשר להגיע בארץ. מכאן אי אפשר להמשיך.
כולם שיכורים מהתרגשות. אחר יותר מ 4 שעות של מאמץ כביר, ועליה אנכית של כ 2100 מטר.
זה משתלם – משתלם בגדול !
מצטלמים בלי סוף.
מנסים להאריך את הרגע המתוק הזה. הרוחות מטורפות כאן.
וזהו, צריך לרדת כבר. יום שישי.
ויורדים.
40 דקות, ואנחנו בהגושרים. לא יאומן.
אם יש ארוע שטובע בך משהו לחיים, אצלי זו היתה הרכיבה הזו.
http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com
