מים לירושלים **

מאז היווסדה, אספקת מים לירושלים היוותה אתגר מורכב, מסיבות גאוגרפיות, טופוגרפיות וגאולוגיות. בדורותיה נאלצו יושבי העיר ושליטיה למצוא פתרונות שונים למצוקה זו, בהתאם לטכנולוגיה שרווחה בזמנם.

התקופות העתיקות

בתקופות קדומות התבססו הפתרונות על ניסיונות לאספקת מים על אגירת מי גשמים ועל מציאת דרכים להפקה, והובלה של מי המעיינות בקרבת העיר.

ירושלים היא מהערים העתיקות בארץ ישראל. כאשר נוסדה, לפני למעלה מארבעת אלפים שנה, נתקלו תושביה בקשיים באספקת המים, כמו הקושי לנצל את מי הגשמים או לגשת למי התהום. בירושלים יורדים בממוצע כ-550 מ״מ גשם בשנה. את מרביתם לא ניתן לאגור. בשל מיקומו של קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל בסמוך לעיר, מי הגשמים היורדים אל הקרקע ניגרים ממנה במהירות מזרחה או מערבה, ואינם מספיקים לחלחל אל תוך הקרקע.

מי התהום כמעט ואינם נגישים ליושבי ירושלים עקב העומק הרב של מי התהום ושל מיעוט מקורות המים בתחומה (בגבולותיה הקדומים).

מערכת המים הכנענית

ירושלים הוקמה על ידי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה. שטחה היה כהיא עיר דוד של ימינו. מקור המים היחיד של העיר – מעיין הגיחון – נבע בעומק נחל קדרון שלמרגלות העיר. חצבו הכנענים מנהרה תת-קרקעית, שהובילה מתוך העיר, תחת החומה, אל המעיין. המעיין עצמו הוסתר במערכת ביצורים. פיר וורן הוא חלק ממפעל מים קדום בעיר דוד ולו כמה חלקים: תעלה אופקית באורך של כמה עשרות מטרים; פיר אנכי בגובה של כ-14 מטרים, ומעבר צר בין ביצורים המוביל לבריכת אגירה.

 

נקבת השילוח

בהוראת חזקיהו נחצבה נקבה באורך של כ-500 מטרים, אשר עוברת תחת בתי עיר דוד מצפון-מזרח לדרום-מערב, ומנקזת את מי הגיחון לתוך בריכת השילוח.

"וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר (…) וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, לֵאמֹר: לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים" (דברי הימים ב', ל"ב, ג'-ד').

אמות המים לירושלים

בבית שני הייתה ירושלים מרכז שלטוני ודתי. היא התפתחה במהירות, בהתאם לטכנולוגיה הרומית. רמת החיים בעיר עלתה מאוד, ותושביה נזקקו למים רבים לשתייה, לרחצה, ולטהרה.

החל מן התקופה החשמונאית החלה בניית מערכות הובלת מים ממעיינות המרוחקים מרחק ניכר מן העיר, באמצעות אמות מים.

• האמה התחתונה: החשמונאים (167-63 לפנה"ס) היו הראשונים שפתרו את בעיית אספקת המים לירושלים באמצעות הבאת מים ממרחקים. הם איתרו את עין עיטם, מעיין הנובע במרחק של כעשרה קילומטרים מירושלים, והזרימו את מימיו לבריכת אגירה סמוכה. מבריכה זו יצאה אמת מים ארוכה, שהוליכה אלפי ליטרים של מים ביום לירושלים. אמה זו, המכונה 'אמת הערוּבּ' על שם מעיין המוצא שלה המרוחק כחמישה קילומטרים דרומית לעין עיטם, הזרימה מים לבריכה שנבנתה מעל בריכת האגירה הראשונה, ושתי הבריכות גם יחד מילאו עתה את האמה התחתונה.
• האמה העליון: בימי הורדוס, שמלך כמאה שנה לאחר בניית "האמה התחתונה", לא הספיקו עוד מימיה של זו, והיה צורך באמה נוספת. לא ברור אם הורדוס עצמו יזם את הקמתה של אמה חדשה, או שהייתה זו פעולה מאוחרת בהרבה של הלגיון העשירי בסוף המאה הראשונה לספירה. בניית האמה העליונה התאפשרה עם כרייתה של אמת אספקה נוספת, הנקראת 'אמת הבּיאָר' על שם מעיין המוצא שלה, הנובע לא רחוק מעין ערוּבּ, בנקודה גבוהה יותר. מי 'אמת הבּיאָר' הוזרמו לבריכה שלישית

מנהרות האמה התחתונה

בשני מקומות בלבד נכרו מנהרות: המנהרה האחת נכרתה סמוך לבית לחם, והשנייה ברכס ארמון הנציב הסמוך לירושלים.

• מנהרת בית לחם:  מנהרת בית לחם עוברת בגבולה המזרחי של העיר. אורכה המשוער של המנהרה הוא 360 מטרים, והיא מסתיימת ליד הכניסה הצפונית לבית לחם היום. מנהרה זו חסכה תוואי של כקילומטר וחצי. המנהרה בבית לחם חסומה, ועל אף שפתחיה מוכרים, היא אינה נגישה למבקרים, ונמצאת בסכנת התמוטטות.
• פיר ארמון הנציב: במאות ה-16 וה-17 אוכלוסיית ירושלים גדלה והגיעה ל-15,000 נפש. השלטון העות'מאני החליט להגביר את אספקת המים לעיר, על ידי לשכלל את האמה התחתונה. בשנת 1541 הונח צינור חרס עשוי חוליות בתוך האמה התחתונה דרך מנהרת ארמון הנציב.

המערכת הצפונית

נאגרו מימי נחל בית זיתא שזרם מצפון להר-הבית בבריכות הצאן (נקראות גם בריכות ישראל ובית חסדא). מים אלה שימשו ככל הנראה להשקיית וניקוי בעלי החיים שיועדו לעלות לקרבן, לנקיון רחבת המקדש וכן עבור עולי הרגל שהגיעו מצפון.

אספקת המים בתקופת המנדט הבריטי

הבריטים שיפצו וניקו את שרידי אמות המים העתיקות והצינורות ששולבו בהם, והביאו מים ממעיינות העָרוּבּ והבִּיאָר עד ירושלים.

במקביל הבריטים סגרו בורות המים בירושלים, משום שהם היו מפגעים בריאותיים, במטרה להפוך אותה לעיר מודרנית.

הוחלט להביא מים מעין פואר שבנחל פרת, ולצורך כך הונח צינור מים ממעיינות הנחל לירושלים אך המעין יבש בקיץ.

הונח צינור להובלת מי המעיינות במעלה ההר לירושלים דרך שער הגיא, לאורך מרחק של 60 קילומטרים. משאבות רבות עוצמה נבנו לאורך הדרך, וליד אחת מהן הוקם לימים היישוב שואבה. מעיינות ראש העין היו בתקופת המנדט הבריטי למקור המים העיקרי והחשוב ביותר של ירושלים.

קו המים המנדטורי – 1936

בתקופת המנדט הבריטי הונחה בעיר לראשונה מערכת מודרנית המבוססת על משאבות ומערכת צינורות מסועפת, שסיפקה מים זורמים ישירות לשכונות המגורים, ובהמשך גם לבתיהם הפרטיים של תושבי העיר.

אספקת המים במלחמת העצמאות

המערכת החמישית לירושלים

על רקע הגידול המתמשך באוכלוסיית ירושלים ולגידול הצפוי בצריכת המים, מתקרבות מערכות אספקת המים לעיר הבירה למיצוי, הצפוי להתרחש בשנים הקרובות. תוכנן קו מים נוסף לירושלים בקוטר של "100 – הקו החמישי. הוא צפוי לספק מענה מלא לירושלים עד שנת 2065. בשנה זו צפויה הצריכה באזור לעלות ל-1.65 מיליון מ"ק ביום, לעומת צריכה בהווה של כ-340 אלף מ"ק ביום.

המערכת החמישית לירושלים מחולקת לשני חלקים :

• הקטע המערבי יתחיל בתחנת חולדה, שם יתחבר למערכת המים הארצית. משם ימשיך הקו מזרחה עד לצומת אשתאול. הקטע יכלול קו אורך בקוטר "80 וקו רוחב בציר שער הגיא – אשתאול בקוטר "54, שהנחתם תדרוש חציית כבישים באמצעות עבודות מנהור מורכבות.
• הקטע המזרחי יתחיל בצומת אשתאול, במקום שבו יסתיים הקטע המערבי, וימשיך עד לעמק מוצא, שם יתחבר למערכת המים העירונית של ירושלים.

המוביל הארצי החדש – מערכת המים החמישית לירושלים

המוביל הארצי החדש מספק למערכת המים הארצית מים מטופלים ממכוני התפלת מי ים שהוקמו לאורך חוף הים התיכון – מאשקלון עד חדרה.

מסגרת פרויקט "מוביל הארצי החדש" יחובר ל-"המערכת החמישית לאספקת מים לירושלים", שתוגבר על ידי מי ים מותפלים. אספקת המים המותפלים למערכת, הכוללת תחנות הובלה גדולות וברֵכות אגירה רחבות היקף, תאפשר לצמצם שאיבת מים מקידוחים באזור ההר. החלק המערבי של המערכת כבר הושלם ומספק מים, ו"מקורות" מקדמת את החלק המזרחי של פרויקט, שבמסגרתו תיחפר באמצעים טכנולוגיים מתקדמים מנהרת מים – הארוכה בישראל, באורך של 13 ק"מ – דרכה יועלו המים המותפלים לבירה.