יש לי אופני שיכוך מלא.
עם בלמי דיסק.
איזה כיף.
אני יוצא לרכיבה הראשונה.
החיוך פשוט לא יורד מהפנים. לא יאומן. משהו אחר לחלוטין.
כל מהמורות השטח "מתגהצות" תחת בולם הזעזועים האחורי של האופניים. מקומות שקודם הייתי חייב לרכוב בעמידה כדי לא לחטוף חזק מידי בגב, אני ממשיך לשבת, והבולם פשוט "בולע" את השטח – הרגשה מדהימה.
עם זאת, רכיבה ראשונה באופניים חדשים- ההילוכים קצת קופצים ולא עוברים חלק, הבלמים קצת מעצבנים- שהדיסק נוגע ברפידה- לא נורא- נסדר את זה.
איזו רכיבה מדהימה.
בשבוע שלאחר מכן אני מנסה את כל המסלולים סביב מושב יונתן עם האופניים החדשים.
אותם מסלולים, ותחושת רכיבה כל כך שונה. כיף אדיר.
אחרי אותו שבוע, אני מחליט למסד את הקשר ביני ובין האופניים לקשר קבוע ואמיץ יותר. תרתי משמע.
החלטתי שאני קונה קליטים.
מה זה קליטים, אתם שואלים ?
אז ככה. קליט זה רכיב קטן שמתחבר לנעל מיוחדת לרכיבה, ומאפשר חיבור מהיר לפדל של האופניים.
כלומר בזמן הרכיבה- הרגליים מחוברות לפדלים, מה שמאפשר דיווש יעיל וחזק יותר ללא חשש "התנתקות" מהפדל.
קראתי על זה המון באינטרנט, וחזרתי למחרת עם פדלים ונעלי רכיבה עם קליטים- לרכיבה ראשונה.
כולם אמרו לי "תראה הרכיבה שלך תהיה אחרת לגמרי…." .
החיבור לקליטים היה מהיר מאד, אבל הניתוק מהם הלך , בואו נגיד….. יותר בעייתי.
אני לא יכול לספור את מספר הפעמים שחזרתי הביתה עם שריטות ופצעים, בגלל שהרגל לא השתחררה מהפדל בזמן. תקופת ההסתגלות לרכיבה ה"מחוברת" היתה לא קלה, וה"רכיבה האחרת לגמרי" לא מגיעה מהפעמים הראשונות, אבל אחרי שקצת מתרגלים, וגם נופלים, הגוף מתרגל לחלץ את הרגל בתנועה סיבובית והעסק הופך לתנועה אינסטינקטיבית. ואכן, הרכיבה שונה לחלוטין, ולאורך זמן, אתה פשוט לא יכול לרכוב לא מחובר.
כך גם למדתי שנפילות זה חלק מהעסק, ומי שלא רוכב, כנראה גם לא נופל….
אחרי שקצת התרגלתי לרכוב מחובר לאופניים, החלטתי שהגיע הזמן להתחבר גם לאנשים ולקבוצות לרכיבה משותפת.
לצערי, כל הרכיבות שהיו לי עד אותה העת, היו ברובן לבדי, ומקצתן עם כמה חברים טובים מיונתן ורמת מגשימים.
באינטרנט מצאתי קבוצת רוכבים באחד מישובי הגליל התחתון, שנפגשים מידי יום ו לרכיבה משותפת.
השכמתי קום בימי ו, ויצאתי לרכוב עם חברים חדשים שלא הכרתי קודם.
רכיבת אופניים היא ענף ספורט מאד חברתי. עצם הרכיבה יחד יוצרת אוירה שלא היתה לי ברכיבה לבדי.
תחושת המאמץ המשותף, ההפסקות, הקפה, התמרים , יוצרים חיבור מיוחד בין האנשים בטיול.
ואז זה קורה. זה מכה בך.
אתה מגלה כבר אחרי מפגש או שניים, שאחד הדברים המשותפים לכל רוכב אופניים שמחשיב עצמו "כבד", היא מחלה מאד קשה ומדבקת, שכיום היא עדיין חשוכת מרפא, שנקראת בלטינית "שידרוגיטיס" או בעברית "שדרגת".
כדי להבין את משמעות המחלה, אני רוצה לתאר לכם מפגש בין קבוצת רוכבים, המכירים בינהם יותר או פחות. זה הולך ככה:
כבר בחניה קולטים שעל המנשא של הרכב שהגיע יש אופניים, שהשם שלהם לא ברור כל כך, אבל הם נראים מעניינים.
הרוכב יוצא מהרכב, לבוש בגדי רכיבה ונעלי קרוקס, ומתחיל להתעסק בפירוק האופניים מהמנשא- תוך שהוא מנסה לקלוט בזוית עיניו, מי קלט שהוא הגיע, ומי מסתכל לכיוונו….
הוא מוריד את האופניים, בדרך כלל נוצצות מנקיון, ומתקרב לכיוון הקבוצה תוך שהוא פוזל לצדדים, מבעד למשקפי השמש של "אוקלי", לוודא שקולטים אותו.
הוא מניח את האופניים בצד וחוזר לרכב להביא את שאר הדברים.
עכשו נחלק את חברי הקבוצה לשתיים:
אלה שבחיים לא יסתכלו ולא יתפעלו.
ואלה שבאותו רגע, יסתערו לכיוון האופניים ויתחילו "לרחרח".
הראשונים, יפזלו מבעד משקפי השמש שלהם לכיוון האופניים, שלא יראו שהם מתלהבים חס וחלילה. רמת הפזילה היא כל כך עמוקה, שהעיניים כמעט יוצאות מחוריהם, וצריך אופטומטריסט שיבוא להחזיר אותם למקומם. הם בחיים, אבל בחיים לא יגידו מילה טובה.
השניים מתחילים לטייל לכיוון האופניים, סתם הולכים, ושורקים להנאתם עד ש"לפתע" הם יעני נתקלים באופניים. ואז מתחילים לרחרח… למשש, להסתכל…, להתכופף, ואז קוראים לחבר שלהם "בוא בוא תראה…. זה המעביר החדש של סראם", והנה הבולם החדש של "פוקס". הם אלה שיבואו אליך ויגידו לך "וואלה שיחקת אותה, אופניים יפים". ככה זה יכול להמשך לנצח, זה מסתכל ובוחן את אופניו של זה, עד שמישהו מכריז על יציאה למסלול, סוף סוף.
בעצם, תחילת מפגש של כל קבוצת רוכבים היא "רחרוח" הדדי זה את אופניו של זה, לראות מה חדש, מה השתנה , מה אפשר עוד לחדש, איפה קנית וכמה עלה.
יש רוכבים שכל פעם שתראה את האופניים שלהם יהיה בהם משהו חדש.
זו מהות מחלת ה"שידרוגיטיס" – הרצון העז והבלתי נשלט כמעט, לשדרג כל דבר שבאופניים.
כשהגעתי לרכוב בקבוצה, גיליתי שהמחלה הזו מוכרת למדע, ואני לא היחידי שחולה בה, יש גם אחרים, וזה עודד אותי מאד.
כשאתה בקבוצה אתה מגלה לראשונה באיזה אופניים רוכבים אנשים אחרים. אתה מגלה שילדות אופניים וחלקים, שרק קראת עליהם באינטרנט, ועכשו הם פה לפניך, חיים ונושמים.
איזה יופי . איזה חגיגה.
אתה גם יכול להשוות את היכולת הפיזית שלך בטיולים, מול אחרים, מה שלי היה חשוב מאד, שכן לא ידעתי אם אני רוכב סביר, כי לא היה לי למי להשוות.
אלו הצדדים הטובים של המפגש.
הצד הפחות טוב, זה ההחלטה ש"גם אני צריך כזה",
רכיבה בקבוצה מעבר לטיול ולהנאה, היא הדבקה הדדית של מגיפת ה"שדרוגיטיס".
http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com
