יאפא בירת פלסטינה-א״י הערבית

התפרקות האימפריה העות׳מאנית – הרקע לדרמה

המשטר העות׳מאני שלטה על המיגוון הדתי ואתני הרחב היותר מכל האמפריות באסיה ובאירופה. תחת זרועו של הסולטאן קובצו נוצרים, יהודים, סונים, שיעים, עלאווים, אלוויםכורדים, ערבים, יוונים, רומנים, בולגרים, סרבים, ארמנים, יזידים, צוענים, דרוזים ציונים ועוד. המשותף לתושבי העיר יאפא ולעות׳מאנים היה רק הדת המוסלמית הסונית. סביר היה להבין שדין שאיפות ערביי יאפא (יפו –يَافَا) יהיה כדין יתר המיעוטים הלאומיים של האמפריה. בוא נראה מה קרה למיעוטים האחרים.

העות׳מאנים הוכו הפסדים כואבים במלחמות מול שכניהם. חוזי השלום קרעו רכוזים לאומיים מן המפה העות׳מאנית. מדינות אירורפה ניצלו את חולשת "the sick man on the Bosphorus" וסיפחו עוד ועוד עמים לשליטתם. למשל:-

  • רוסיה זכתה בשטחים בקווקז.
  • יוון קיבלה עצמאות.
  • אנגליה זכתה בקפריסין כולו.
  • הצרפתים סיפחו את אלג׳ריה..
  • האיטלקים סיפחו את לוב.
  • עצמאות לסרביה, רומניה ומונטנגרו.
  • בוסניה והרצגובינה עברה לשליטת אוסטריה
  • בולגריה זכתה באוטונומיה.

בשנת 1872 הוקמה יחידת ניהול של האמפריה העות׳מאנית מתצרפיית אל קודס א-שריף –  –متصرفية القدس الشريف‎ – המכונה גם ״סנג׳ק ירושלים״. היא כללה את ירושלים, עזה, חברון, באר שבע, בית לחם ויאפה העיר והמחוז. דוברי ערבית יכלו לקרוא את הכתובת על הקיר. נסקור התפתחותה של יאפא שלב שלב בתקופת העות׳מאנית.

יאפא העות׳מאנית

ב-1268 בייברס, הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה כבש את העיר יפו – Yoppa. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר.

  • העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים, אך מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים.
  • בשנת 1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה.
  • ב-1799, נפוליאון כבש את העיר והורה לטבוח ב-2,440 חיילים התורכים שבויים, בהם מושל העיר, אגא עבדאללה.
  • ב-1806 כבש את העיר סולימאן פאשה בעזרת מוחמד אבו נבוט, שמונה מושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר. מעמד העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות. ב-15 שנות שלטונו שוקמה העיר ונבנו חומות, שער ראשי, מצודות, ומסגד מחמודיה נבנה מחדש.

למן חידוש הקהילה היהודית בשנת 1817 בשלהי התקופה העות׳מאנית עת עבר אהרן מטלון מירושלים ליאפא נוצרו יחסים ידידותיים עם ערביי יאפא. אליהם הצטרפו אליהם יהודים מאיסנבול, אלג׳יריה, מרוקו ומאשכנז.

איברהים בארץ ישראל

איברהים מחמד עלי פאשה, השליט המצרי,  כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של ששה חודשים. כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. איברהים פאשה הביא עמו עשרות אלפי מצרים למקומות שונים בארץ, כולל שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקוה), קובּ‏יבה (כפר גבירול). איברהים תכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית.

הובאו לארץ חיילים מצריים משוחררים הושבו בשכונות מסביב לחומות יאפא. לשכונות האלה קראו "סכנות" ומכאן צמח המושג ״שכונה״. איברהים התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית (חוץ מחקירתו בעינויים את יהודי דמשק לגבי עלילת הדם) והנוצרית בארץ אך הטיל גזרות על התושבים המוסלמים. הוא התיר למעצמות זרות להקים בעיר מוסדות דת וחינוך – למורת רוחם של המוסלמים.

בעידוד עות'מאני סיוע הבריטי, התקוממו המוסלמים בארץ ישראל במקומות רבים, בין היתר ביאפא, נגד השלטון המצרי (מרד הפלחים). היהודים, שנהנו מאהדת איברהים, הסתתרו בבתי הכנסת אולם רבים מהם נרצחו בידי המורדים המוסלמים. זה זרע הפורענות ביחסים בין מוסלמים ויהודים.

שלטון עות׳מאני לאחר איברהים מחמד עלי פאשה

משנת 1840, לאחר עזיבת המצרים, שלט ביאפא קאימקאם (ממלא מקום), מטעם הפחה של ירושלים. בשנות ה-60, החומות נהרסו ובמקומן נבנו בתים וחנויות. בדרום החלו להיבנות שכונת עג'מי וג'באליה (כיום גבעת עלייה) ובצפון הוקמה שכונת מנשייה. מסיונרית איילין קלייר מילר ביקרה ביאפא בשנת 1867 ודיווחה על אוכלוסיה בת 5,000 נפד כולל 1,000 נוצרים ו-800 יהודים.

בשנת 1856, אחרי מלחמת קרים נחתמו הסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות, שיבטיחו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, שרובם הגיעו דרך נמל יאפא. העיר זכתה להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר. בעקבות ריבוי עולי הרגל  היה הגידול במסחר.

ההתישבות האמריקאית וגרמנית בשנות ה-50 ושנות ה-60 נחשפו בפני תושבי יאפא שיטות בנייה וחקלאות אירופיים – למשל תפוז "Jaffa".

  • בשנת 1890 חיו בעיר 16,000 איש, מהם 2,700 יהודים.
  • בשנת 1895 חיו ביפו 18,000 תושבים, מהם כשלושת אלפים יהודים.
  • בשנת 1907 היו 8,000 יהודים מתוך 40,000 תושבים. בניגוד ליתר הערים, לא חיו היהודים ברובע נפרד, אלא בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית.
  • בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היו בעיר 45,000 אלף תושבים, ובהם כ-15,000 יהודים.

השפעת מהפכת התורכים הצעירים

בשנת 1908, כאשר תפסו התורכים הצעירים את השלטון הם הנהיגו שלטון דיכוי ריכוזי במשך עשר שנות שלטונם שהתבטא באפליה ובגזענות נגד העמים הנשלטים באימפריה. גם נגד יהודים פרץ גל מעשי איבה.

גירוש תושבי יאפא במלחמת העולם הראשונה

ב-30 במרץ 1917 (ז' בניסן – שבוע לפני חג הפסח) גירשו התורכים את תושבי יפו, יהודים כערבים. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר וחזרו לבתיהם במהרה. היהודים המגורשים הוחזקו במחנות (כולל במצרים).

יאפא 1948
יאפא 1948

יאפא  –يَافَا‎ – הבירה הערבית של פלסטינה-א״י המנדטורית

האוכלוסיה הערבית למדה מתקובת שלטון האמפריה העות׳מאנית שני כללי ברזל:

  • מיעוט אתני יכול לדרוש עצמאות.
  • כמו במרד הפלאחים ובשלטון התורכים הצעירים תקיפת היהודים יכולה להחשב טקטיקה לגיטימית.
Jaffa map
Jaffa map

ב-16 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים את יאפא. יאפא הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית במנדט הבריטי בפלסטינה – א״י. שטחה 9,737 דונם עם בתי ספר לבנים ולבנות, בתי חולים, מסגדים, כנסיות ומנזרים . ישבו בה חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז המתקדם ביותר של האוכלוסייה החקלאות הפלסטינית עיבדה 146,316 דונם של תפוזים ובננות. התעשיה של יאפא יצרה סיגריות, מלט, אריחים ורעפים. יציקות ברזל, עיבוד כותנה, שטיחים, מוצרי עור, ארגזי עץ לתפוזים, טקסטיל, דיג, ודפוס. יאפא למעשה היתה מרכז הדפוס של כל ערביי פלסטינה-א״י עבור 14 עתונים וארבעה כתבי עת.

  • בסוף שנת 1922 חיו ביפו כ-32,000 איש. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים.
  • בשנת 1931 אוכלוסיה של 51,866 מהם 44,638 ערבים ו-7,209 יהודים.
  • בשנת 1945 אוכלוסיית יאפא היתה 101,580 מהם 53,930 מוסלמים, 30,820 יהודים ו-16,820נוצרים – רובם יוונים אורתודוקסים ומהם שישית Uniate. (מקור פלסטיני אחר מצין אוכלוסיה של רק 66,310. אותו מקר מציין שבשנת 1947 היו ביאפא 70,760 נפש.)
  • ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד

רוב התושבים הערבים נמלטו ויאפא העתיקה הייתה לעיי חורבות. בתיה הריקים של יפו. אלו שיושביהם הערבים נמלטו מהם, התמלאו ביהודים.

מחוז יאפא
מחוז יאפא

תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל-א״י

המנדט הבריטי שידרג את ערביי פלסטינה-א״י ממיעוט נרדף לרוב רודף.

הפרעות ביהודים בשנים 1920 – 1921 (פרעות תרפ"א – The Jaffa Riots) הביאו לבריחת התושבים היהודים מיאפא שהתרכזו עתה בתל אביב. אחר כך, במשך רוב שנות העשרים של המאה ה-20 הוקמו עסקים יהודים רבים ביאפא ובעליהם שלמו מס לעירית יאפא. צעירים יהודים שלא יכלו לשלם את דמי השכירות לדירות בתל אביב עברו לאזורי הגבול בין יאפא לתל אביב. שכונת מנשייה הפכה שכונה מעורבת. חברת החשמל הראשונה בארץ הוקמה על ידי יהודים ביאפא.

מאורעות תרפ״ט (1929 – ثورة البراق) היו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד הערבים תושבי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. הודי תל אביב-יפו וחיפה הצליחו להדוף את מתקפות הערבים בעזרת פעילי ההגנה וצעירי בית"ר.

מהומות בימי המרד הערבי הגדול, יאפא
מהומות בימי המרד הערבי הגדול, יאפא

בשנים 1936-39 פרץ המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – The 1936–39 Arab Revolt). יש טוענים שהגורם המיידי לפרוץ המאורעות היו המוני העולים ממרכז אירופה וממזרחה שהחלו להגיע לארץ-ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המרד כלל בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל. שלוש שנות מאורעות הדמים הסתיימו בלי הישגים מידיים לערבים. לא נענתה ממשלה המנדט אף לא לאחת משלוש התביעות שההנהגה הפלסטינית הציבה כמטרותיה העיקריות:

  • הפסקת העלייה
  • איסור על מכירת קרקעות ליהודים
  • הקמת ממשלה לאומית

המרד הערבי גרם לנזק עצום לכלכלה הערבית ולתשתיות ביאפא.

  • ההנהגה הערבית הכריזה על שביתה כללית שגרם לשיתוק במשק – כולל המשק הערבי.
  • ב-19 באפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית בנמל יפו למשל שישה חדשים. על מנת למנוע את נפילת ענף הפרדסנות שייצא את תוצרתו דרך נמל יפו-יאפא עליו התבססו כלכלת היישוב היהודי הוחלט להקים נמל חלופי בתל אביב.
  • היישוב היהודי יצא מחוזק מהמאורעות: תנופת ההתיישבות גברה כאמור; כן היתה התחזקות יהודית במישור הצבאי.
  • קם דור של חוצבים יהודים שמילא את מקום החוצבים הערבים אשר עזבו את המחצבות.
  • הובלת חומרי גלם לבנייה ולסלילת כבישים עברה גם היא במידה רבה מידיים ערביות ליהודיות.
  • חקלאות נותקה התלות באספקה ערבית. היהודים פיתחו ענפים חקלאיים חיוניים לאוכלוסייה.
  • הפלסטינים סבלו נזקים כבדים ברכוש כגון הרס רובעי מגורים על-ידי הבריטים במקומות כמו יפו העתיקה.
  • נהרגו ערבים רבים בקרבות בין כנופיות ובחיסול הדדי של יריבים על רקע העוינות החוסיינית-נשאשיבית.
  • אנשי כנופיות רבים ברחו מפני החוק הבריטי לארצות השכנות. יש מהם שלקחו חלק בפעילות הפרו-נאצית בעיראק ובשטחי הכיבוש של ה'ציר'. מרביתם לא חזרו לארץ עד לאחר תום מלחמת העולם השניה, וכך נמנעה בניית תשתית צבאית לפלסטינים לקראת המאבק הגורלי על ארץ-ישראל.
  • למעשה הפלסטינים נשארו ללא הנהגה.חאג' אמין שברח ללבנון באוקטובר 1937.מרבית המנהיגים החוסיינים מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. הליגה הערבית הפקיעה את הריבונות על בעיית פלסטין מידי הפלסטינים.
  • חאג' אמין סרב לצוות על הפסקת מעשי הרצח. ואילו מנהיג האופוזיציה ראע'ב אל-נשאשיבי קונן:

'לפנינו חמישים שנה שהערבים יהרגו בהן איש את אחיו כנקמה על מה שאירע בימי המהומות'.

  • הישוב היהודי לא היה מוכן להתפרצות המרד הערבי הגדול: לא נפשית, לא ארגונית ולא צבאית. בתגובה המירו את האתוס הבניה לאתוס של היהודי הלוחם, הקימו זרוע צבאית כפוף לזרוע אזרחית, ובנו את סדר גול ההגנה כדי שתוכל להגן על ערים וגושי התישבות חקלאית.

במרד הערבי ערביי יאפא תקפו את נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה. הם סייעו להסתיר מתפרעים ביאפא העתיקה.

על מנת לפזר את הפרעות הערביות ולמנוע מהמתפרעים להסתתר ביאפא, השלטונות הבריטים יזמו את "מבצע עוגן" במטרה להשתלט על מרכז העיר יאפא. הבריטים [הפעם, לא הציונים] פוצצו מאות בתים, חלקם מהאוויר ו״חשפו״ שטחים נרחבים של העיר.

, פיצוץ לשם פריצת דרכים ב"שטח הגדול
, פיצוץ לשם פריצת דרכים ב"שטח הגדול

סירוב ערביי פלסטינה-א״י לקבל כל תוכנית חלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית ועדת אונסקו"פ שמונתה מטעם האו״ם במאי 1947 להציעה תוכנית לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות.

  • תומכי החלוקה והמתנגדים לחידוש ה'מרד הערבי' הפכו מטרות להתקפות של חאג' אמין וההנהגה שסרה למרותו ושישבה בדמשק. התרבו מעשי רצח ופעולות נקם, חשבונות דמים בין קבוצות פוליטיות יריבות, סחיטת כספים מעשירים עירוניים – שאלפים מהם נאלצו לברוח על נפשם וחיסול חשבונות בין-משפחתיים.
  • הנציב העליון הבריטי שאל את אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי פלסטינה-א״י, האם יתמכו הערבים בתוכנית החלוקה אם יאפא תישאר בידי הערבים, אך זה סירב נחרצות. לפי תוכנית החלוקה העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית ולשמש עיר נמל של המדינה הערבית.
  • בספטמבר 1947 נשלחה משלחת ארצות הברית לאו"ם הוצע כי יאפא, שאמורה הייתה להיכלל במדינה היהודית, תהיה מובלעת השייכת למדינה הערבית.

תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו. [כמה חבל שלא נתקבלה תוכנית החלוקה על ידי ערביי פלסטינה-א״י. זה פיגוע עצמי.]

  • כך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי: "לשרתוק ניתן הכל מה שביקש…הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית".
  • הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה עושה דברה של ברית המועצות) תמך בתוכנית החלוקה.
  • המנהיגים הערבים התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית. הם טענו כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל – כלומר הרוב הערבי.
מבלעת יאפא
מבלעת יאפא

מלחמת השחרור

מיד לאחר 29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום, לצלוף מאבו כביר על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין, תקפו את שכונת התקווה.

כוח המגינים הורכב מ- 400 חברי האחים המוסלמים ועודמתנדבים עיראקים ובוסנים.

ראשי העיר של תל אביב ויאפא ניסו להרגיע את הציבור בערים שלהם, במיוחד לאפשר המשך יצא תפוזים. ראש העיר של יאפא, יוסוף הייקל ניסה להתקשר עם בן גוריון באמצעות הבריטים להשיג הפסקת אש – אך ראש המליציה הערבית דחה את הרעיון.

בבניין בית הממשלה התורכית ביפו (בית הסראייה) שכנו משרדי "הוועדה הלאומית של החוסיינים", ששימשה מרכז פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקיבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני.

האצ"ל החליט לא להמתין ופתח במתקפה על יפו ב-25 באפריל 1948, בניסיון לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשייה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. במהלך ההתקפה הומטרה אש מרגמות על יאפא במשך שלושה ימים רצופים. ביום השני להפגזות נחתו על מרכז יאפא תשע טונות של חומר נפץ. מטרות ההפגזה, לפי תדרוכו של עמיחי פאגלין,קצין המבצעים של ארגון האצ"ל היו:

"למנוע תנועה צבאית סדירה בעיר, לשבור את רוחם של חיילי האויב ולגרום אנדרלמוסיה באוכלוסייה האזרחית, כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית"‏.

הנטישה

ממשלת המנדט חששה שההתקפה תוביל לבריחה המונית כמו שאירעה בחיפא. הבריטים גרמו להפסקת ההתקפה. בו זמנית כוחות ההגנה התחילו מבצע חמץ שהביא לסיום המערכה על יאפא. ב12 במרץ 1948 הופעלו לראשונה מרגמות דוידקה והפגיזו את אבו כביר. ההשפעה הפסיכולוגית של העשן וקולות הנפץ גרמה לערבית לנטוש וביאפא נפוצו אגדות ומעשיות על פצצות מעופות ופצצות אטום. החלה הנטישה של תושבי יאפא אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.

כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני החל לכתר את יאפא ב-28 באפריל 1948, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יאפא יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. רוב מוחלט של תושבי העיר הערבים נמלטו ממנה וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה.

כדי למנוע את עזיבת התושבים, הטילה "הועדה הלאומית הערבית" ביאפא מס מיוחד על היוצאים. לאחר שהעזיבה לא קטנה, איימה המליציה העירונית בהחרמת רכוש העוזבים ואף בעונש מוות‏. למרות זאת רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, 1400 מהם גברים, מכל שכבות החברה‏ – רובם בשכונת עג׳מי.

[כמה עצוב שאין לפוסט הזה happy end.]

 

%d בלוגרים אהבו את זה: