היכן נערכו קרבות המכבים? *

הארץ בשליטה סלאוקית (140-200 לפנה"ס)

בשנת 200 לפנה"ס, במהלך המלחמה הקסורית החמישית, הכה אנטיוכוס השלישי, המלך השישי מבית סלאוקוס, את צבאות בית תלמי בקרב בניאס, ומאז ניתנה יהודה תחת שלטון הממלכה הסלאוקית.

בשנת 168 לפנה"ס הפכה ירושלים למוקד סוער של מאבקי דמים כתוצאה ממסעו השני של אנטיוכוס הרביעי במצרים. בעוד המלחמה מתנהלת במצרים נפוצו ביהודה שמועות כי אנטיוכוס נהרג בקרבות. כתוצאה מכך הגיח יאסון ממקום מושבו-מפלטו בעבר הירדן, ובראש צבא בן אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס הכהן הגדול וערך טבח בתומכיו, אולם בסופו של דבר נאלץ לשוב כלעומת שבא, משום שקומם עליו את התנגדות התושבים.

בינתיים במצרים, תוך כדי מסעו המוצלח של אנטיוכוס, הוא נעצר על ידי משלחת סנטורית מרומא, ונמסרה לו הודעה קצרה ומשפילה, "לארוז את חפציו" ולשוב מידית לסוריה. המהלך הרומי נועד לסמל את כוונותיה האימפריאליסטיות בהמשך, ואנטיוכוס, כולו אכול זעם ותחושת ביזיון, נאלץ לחזור לסוריה, אלא שבדרך הגיעו לאזניו שמועות אודות מהומות בירושלים (נסיון המרידה של יאסון), אותן הוא פירש כמעשה בוגדנות וחתרנות כנגדו. כמו כן, נודע לו כי היהודים שמחו לשמע השמועות שנפוצו, בדבר מותו במלחמה. כל אלה עשויים להסביר את תגובתו הקשה, שכמו פרק את מלוא כובד רוגזו על היהודים: הוא ערך טבח בירושלים, ולכד שבויים רבים לעבדות. הוא השיב את מנלאוס לכס ההנהגה בירושלים והפקיד בה נציג מטעמו, את פיליפוס מפריגיה, ששמע אכזריותו יצא למרחוק. מהלכים אלה והתגובות הנזעמות שפרצו כנגד פעולות המלך בירושלים, עוררו תגובות נוספות קשות, וששיאן – הטלת גזירות השמד של אנטיוכוס, ואשר בעקבות הטלתן יפרוץ מרד החשמונאים.

הביזה של המקדש וגזרות אנטיוכוס שנחשבות לרדיפה הדתית הראשונה בהיסטוריה האנושית, עוררו תסיסה בקרב העם. בשנת 167 לפנה"ס התלקח המרד במודיעין בידי משפחת כהנים ממשמרת יהויריב. מתתיהו החשמונאי, אבי המשפחה הרג את נציגי השלטון שביקשו ממנו לזבוח לאליל, והוא ובניו שהצטיינו ביכולת צבאית, ברחו ליהודה לאזור הרי גופנה, אזור הררי קשה לתנועה ונוח להסתתרות של מורדים. לאחר מותו ירש אותו יהודה המכבי, שהוביל את המרד, ועבר מלוחמת גרילה להתנגש בסלאוקים בעימותים גלויים בשטחים פתוחים.

 

קרבות המכבים

שמונה קרבות המכבים היו סדרה קרבות במהלך מרד החשמונאים, בין יהודה המכבי ואנשיו לבין כוחות של הממלכה הסלאוקית. קרבות המכבים התרחשו בין 166 לפנה"ס לבין 160 לפנה"ס בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי וחילול בית המקדש. בקרב האחרון נהרג יהודה, והמרד ירד למחתרת וללוחמת גרילה. אף שהמרד כשל הוא היה בסופו של דבר הגרעין להקמת ממלכת החשמונאים.

מצבה הגיאוגרפי של ארץ יהודה נתן בידי הלוחמים החשמונאים יתרון על פני הסורים לפחות, בעת הקרבות הראשונים: היהודים שלטו בשטח ההרים, ואילו הסורים הוצרכו לחדור לתוכו. ואכן, מטרת מסעיהם הצבאיים הראשיים של הסורים היתה לחדור אל תוך שטח הרי יהודה, בכדי להשמיד כאן את המורדים ולסייע לאנשי החקרא, שהיתה בסכנת ניתוק מסביבה. דרך המסחר עוברת (כמובן שלא בשעת גשמים) ברצון בואדיות, שעלייתן אינה תלולה.

הדרכים העיקריות בעלות חשיבות צבאית שהובילו לתוך הרי יהודה בימי קדם, היו:
א) דרך ההר שהובילה מארץ שומרון לירושלים ומכאן לחברון.
ב) דרך בית חורון.
ג) דרך שער הגיא.
ד) דרך בית גוברין.
ה) דרך יריחו

צירים שדרכם ניסו לתקוף הכוחות הסלאוקים, ואתרי הקרבות של מרד החשמונאים

קרב מעלה לבונה – קרב אפולוניוס – סתו 166 לפנה"ס

קרב מעלה לבונה היה הקרב הראשון במרד החשמונאים. במהלכו ניצל יהודה המכבי את הצבא "הסורי-סלווקי" של אנטיוכוס. המועד המשוער של הקרב הוא 166 לפנה"ס. מטרתו של הצבא היווני היתה לחבור אל הצבא היווני שנשאר עדיין בירושלים, למרות הכיתור של החשמונאים. לא יכול היה החיל שבחקרא להתגבר על חבורתם של החשמונאים, ולכן קרא לחיל שומרון לעזרה. חיל זה, בפיקודו של אפולוניוס, נע דרומה בדרך ההר.

קרב בית חורון 166 לפנה"ס

אחרי שהוכה חיל שומרון, הוכרחו הסורים להביא תגבורת משפלת החוף. בראש הצבא היווני הזה עמד המפקד סירון. קרב בית חורון נערך במעלה בית חורון על אחת השלוחות הצפון-מערביות של הר יהודה, בין סירון והחיילים הסלאוקים לבין יהודה ואנשיו. היה זה הניסיון השני של האימפריה הסלאוקית לדכא אתמרד החשמונאים. אך ניסיון זה כשל. הצבא הסלאוקי נפל למארב של המורדים בדרך הררית, קשה למעבר, הובס ונרדף.

הקרב הראשון, שני, ושלישי – אמאוס – 165 לפנה"ס

בין שלושת המפקדים אשר חברו למחנה הסורי באמאוס היה רק האחד איש צבא מנוסה, הרי הוא גורגיאס.  גורגיאס סבר, שיהודה ואנשיו נסוגו למחנה אשר במצפה. בעוד יהודה נטה אל תוך ההרים ממערב לבאב אל ואד. יהודה הקדים את גורגיאס ושרף את המחנה שלו. כיון שלא מצאו זכר לצבאו על יהודה המכבי, חזרו ופנו למחנה שלהם ומצאו אותו עולה באש. מספר הלוחמים היוונים היה כמובן רב יותר ממספר הלוחמים היהודים וציודם הצבאי היה רב יותר ואיכותי יותר, אך מבחינת ההתארגנות, האסטרטגיה ותורת הלחימה היה כבר שוויון בין שני הכוחות הלוחמים. גורם ההפתעה שעמד לצידם של המכבים הביא לניצחונם המזהיר בקרב זה. יהודה המכבי שלרשותו עמד תמיד מספר חיילים מועט באופן יחסי, עשה שימוש רב בהתקפות פתע. הנה הכה יהודה המכבי את המחנה הסורי המבוצר ליד אמאוס לפני שהספיק להיערך למערכה. וכך עשה במלחמה הראשונה בבית צור.

 

הקרב הרביעי – בית צור – 164 לפנה"ס

בראש הצבא הסורי שנכנס עתה למערכה עמד ליסיאס, עוצר הממלכה בעצמו. אנטיוכוס היה עסוק בפרק זמן זה במסע מלחמה במזרח. קרב בית צור, הקרב הרביעי במרד החשמונאים, נערך בשנת 164 לפנה"ס,. הוא העימות הישיר הראשון בין המורדים לדרג מדיני בכיר של האימפריה הסלאוקית. התערבות זו של הדרג הבכיר נבעה מכישלון המושלים המקומיים לדכא את המרד ולהחזיר את השקט ליהודה. הקרב הסתיים בניצחון החשמונאים, טיהור וחנוכת בית המקדש, והסכמה סלאוקית לתת ליהודים חופש דת.

חנוכת המקדש

לעיר ירושלים היה חלק חשוב במרד החשמונאים ובמלחמתם ביוונים. מרד החשמונאים, שפרץ בשנת 167 לפני הספירה, לא החל בירושלים – אלא בעיר מודיעין – אך אחד היעדים המרכזיים של המרד היה כיבוש ירושלים מידי המלך אנטיוכוס אפיפנס והחזרתה לשלטון יהודי כעיר יהודית. שלוש שנים לחמו החשמונאים עד שהשיגו יעד זה. וביום כה בכסלו בשנת 164 לפני הספירה כבשו החשמונאים, בפיקודו של יהודה המקבי, את ירושלים וטיהרו את בית המקדש.

הפעולה הראשונה של יהודה בירושלים הייתה טיהור בית המקדש מן הפסילים ועבודת האלילים: המקבים הרסו את המזבח שנשאר (מזבח הָעוֹלָה), שאותו הפך אנטיוכוס למזבח של האל זאוס, ובכך חילל אותו. במקומו של המזבח המחולל בנו המקבים מזבח אבנים חדש. הם גם הכינו כלים חדשים למקדש, ובהם מנורה, כדי לחדש את העבודה בבית המקדש. וביום כה בכסלו (שנת 164 לפני הספירה) הקריבו המקבים קרבן חדש על המזבח החדש וחגגו את חנוכת המזבח בתפילה ובשמחה.

וכך אמר יהודה המקבי ללוחמיו לפני יציאתם לכיבוש ירושלים:
"[לעולם], חברי, לא תזדמן לכם שעה אחרת,
שיש בה הכרח גדול יותר בעוז נפש ובבוז לסכנות משעה זו,
שכן אם נילחם עכשיו באומץ לב – ניתן לנו לשוב ולזכות בחירות,
שהיא חביבה על כל הבריות (=האנשים) בזכות עצמה,
וחיבה יתירה נודעת לה מכם בגלל הזכות [שהיא מעניקה לכם] לעבוד את אלוהים.
ומכיוון שבידכם הדבר בשעה זו,
לשוב ולהשיג את החירות הזאת ולחדש [את] חיינו באושר ובברכה…
על פי החוקים ומנהג האבות –
או לשאת את החרפה הגדולה ביותר,
ולהשאיר [את] גזעכם ללא זרע לכשתהיו רכי לב במערכה (=במלחמה).
הילחמו לפי כורח השעה ושימו אל לבכם,
שהמוות צפוי גם לבני אדם שאינם נלחמים,
והאמן תאמינו שבמותכם למען פרסי הניצחון, כגון – חירות, מולדת, חוקים ודת,
תזכו לתהילת עולם.
היכונו אפוא ברוחכם, כי מחר עם שחר תתנגשו עם האויב".

(יוסף בן ממתיהו, קדמוניות היהודים, חלק ג ספר שנים עשר. תרגום לעברית: אברהם שליט, מוסד ביאליק, תשכ"ג.)

קרבות ישע לאחר טיהור המקדש

התקפות על ערים יוניות בארצות שכנות: עמון, צפון גלעד, עקרבה, חברון, עכו, יפו, ואשדוד. מקורותינו שמרו לנו פרטים מרובים גם אודות מסעו הנועז של יהודה המכבי לעזרתם של היהודים הנצורים בדתימה ובמקומות אחרים בגלעד – מרחק של כ-150 ק"מ בקו האויר מירושלים, בשטח שרובו שטח אויב.

 

הקרב החמישי – עמק הברכה ובית זכריה – 162 לפנה"ס

הקרב נערך בקרבת בית זכריה. מות הגבורה של אלעזר לא יכול היה לשנות את תוצאות הקרב. ויהודה הוצרך להתבצר בהר הבית שבירושלים, שחיזק את חומותיו לאחרונה, בית צור נכנעה לפני צבא המלך, והושיבו בה חיל משמר סורי. כאן בא המצב הפנימי בסוריה לעזרת הנצורים: לפתע קמה סכנה לעצם שלטונם של ליסיאס ואנטיוכיס, והם הוכרחו לחזר לסוריה. הם אישרו לכן את חופש הדת, והשאירו את השלטון למעשה בארץ בידי יהודה המכבי.

הקרב השישי כפר שלם – כפר שלמא – 162 לפנה"ס

בהתנגשות שנערכה בין יהודה לניקנור ליד כפר שלמה (מצפון לירושלים) הנחיל יהודה לניקנור מפלה, והוא נסוג לירושלים. קרב כפר שלמא התרחש בשנת 162 לפנה"ס בין יהודה המכבי ואנשיו לכוח צבא סלאוקי בפיקודו של ניקנור, מצפון ירושלים, בגבעה מול גבעון בין קלנדיה לשכונת גבעת זאב, והסתיים בניצחון המורדים ונסיגה של ניקנור לירושלים.

הקרב השביעי – חדשה – ("אדסה")  161 לפנה"ס

קרב חדשה ("אדסה") הקרב השביעי במרד החשמונאים, התנהל ב-161 לפנה"ס בין הממלכה הסלאוקית לצבא יהודה בפיקודו של יהודה המכבי מצפון לירושלים, והסתיים בניצחון המכבים ובנפילת המצביא הסלווקי.

הקרב השמיני – אלעשה – 160 לפנה"ס

הצבא הסורי חנה בבירה, כיום אל-בירה במרחק 16 ק"מ מצפון לירושלים. יהודה המכבי וצבאו חנו בבאר זית, כשבעה ק"מ צפונית-מערבית לבירה. קרב אלעשה התרחש באפריל 160 לפנה"ס. זה היה קרב בין כוחות החשמונאים לכוחות סלאוקיים באזור רמאללה בו הפסידו החשמונאים תבוסה קשה ומצביאם יהודה המכבי נהרג. למרות כן, אחיו של יהודה – יונתן ושמעון המשיכו להנהיג את המורדים, תוך שהם שומרים על בניין הכוח הצבאי תוך מעבר ללחימת גרילה ממדבר יהודה. למרות רדיפותיו העיקשות של בקכידס, מעמדם של החשמונאים רק הלך והתעצם, ותוך עשר שנים יונתן מונה למושל יהודה, עד שבשנת 142 לפנה"ס החשמונאים קיבלו עצמאות.

יהודה אמנם נפל בקרב, אבל מות הגבורה לא היה לשוא. הצבא אשר אותו אימן המשיך להלחם כנגד המתיוונים ובני בריתם, ולא עברו שנים רבות עד שהשלטון בארץ יהודה נכון בידי יהונתן אחי יהודה המכבי, הפותח את התקופה המפוארת של שלטון בית חשמונאי בארצנו.

הסיבות להצלחתו של יהודה המכבי

1. אסטרטגיה צבאית– מלחמת גרילה ארוכה בצבא הסלווקי באמצעות טקטיקת פגע וברח (פגיעות מהירות והיעלמות מזירת התקיפה) באמצעות כוח קטן הפועל בזריזות וניידות יחד עם הכרת פני השטח בתור תושבים מקומיים יותר מאשר הצבא הסלווקי המגיע מסוריה גרם להתשת הסלווקים וניצחון בקרבות רבים.

2. תמיכת רובו של העם– רוב העם, מלבד המתיוונים, הביעו רגשות אהדה למרד. תושבי הכפרים העבירו ידיעות מודיעיניות, והיו בעלי קנאות דתית והתלהבות.

3. סיוע מעמים אחרים– יהודה הסתייע בעמי האזור, ביניהם שבט הנבטים מהמוצא הערבי החיים בשטחי אדום.

4. הברית עם האימפריה הרומית– יהודה המכבי חתם על ברית הגנה עם הרומיים, אימפריה שהייתה באותו זמן בעלייה, דבר שסייע לו להתמודד עם האימפריה הסלווקית.

5. חולשה פנימית בשלטון הסלווקי– השלטון הסלווקיחווה מאבקי כוח ושליטה ובעיות פנימיות.

ביבליוגרפיה

• ספר חשמונאים א' הידוע גם בשם ספר מכבים (או מקבים) א'. ספר זה נכתב במקורו עברית, אולם הוא נשתמר רק בתרגום יווני.
• ספר חשמונאים ב' – נכתב במקורו יוונית במצרים