DSC_4588

הייתי השבוע בעיר תל אביב – 14

334225_419965664708921_265746151_o

הייתי השבוע בתל אביב.
אני נמצא די הרבה בתל אביב, במסגרת ביקוריי במשרד החינוך, ואני שמח לבשר לכם שתל אביב משתנה.
מסלולי רכיבת אופניים עירוניים צצים מכל עבר.
יש מסלולים שסומנו על המדרכה, ויש כבישים שהוצרו, לטובת מסלולים לרכיבת אופניים בצידם.
ממש עושה כיף לראות את זה.
אמסטרדם של המזרח התיכון.
תל אביבים/יות בכל גיל רוכבים להם בשימחה ובגיל בחוצות העיר העברית הראשונה. אופניים ססגוניות מכל סוג צצים מכל פינת רחוב. אופניים משנות השישים יחד עם אופניים חדשות ונוצצות.
יש שמקפידים על קסדה ויש על קוקו מתבדר ברוח, יש כסאות תינוק, ויש סלסלות.

אבל שני דברים אין.
אין סבלנות, ואין סובלנות.

סבלנות וסובלנות של הנהג הישראלי, שעדיין לא שינה פאזה בראש.
למה אשה, כשילד יושב על כסא תינוק שמורכב על האופניים שלה, צריכה לעצור, לרדת מאופניים, להוריד אותם מהמדרכה לכביש, לעקוף איזה טמבל שחונה על המדרכה, להרים את האופניים הכבדות חזרה למדרכה ולהמשיך לרכוב ?
למה?

למה אדם מבוגר, שרוכב עם אטב שמחזיק את שולי מכנסיו לבל יתפסו בשרשרת האופניים, צריך ליפול כמעט, כשאיזה נהג מונית, מדען טילים, כמעט מפיל אותו כשהוא עוקף אותו חצי מילימטר משולי השפם.
ועוד צופר לו בזעם.
למה ?

למה עיריית תל אביב הפרידה את שבילי האופניים מהכביש במין "במפרים" – הגבהות מפלסטיק, שמסכנים את רוכבי האופניים, שאינם כלי יציב, ויכולים להחליק עליהם, ועוד יותר מסוכנים לרוכבי הקטנועים הרבים, שלא צריכים לשלם בחייהם על סטיה רגעית בכביש רטוב מנתיב הנסיעה.
למה העירייה לא הסתפקה בסימון נתיב בצבע על הכביש ?
למה ?

אז אני אגיד לכם למה.
זה בגלל שאנחנו הנהגים לא השתנינו עדין.
אנחנו צריכים להפנים שיש עדיפות בתנועה לאופניים, ויש לתת להם זכות קדימה בכל מצב.
כמו רכבת.
ואם צריך לחכות שניה, כדי שההוא עם האטב במכנסיים יעבור את הצומת – אז מחכים !
עיריית תל אביב, אני מניח שהיתה שמחה לחסוך מאות אלפי שקלים ולסמן בצבע את הנתיב, אבל אולצה לשים מפרידי פלסטיק מוגבהים , כדי לאלץ בכוח את הנהגים לא להכנס לשבילי האופניים, אחרת הם היו הופכים אותם לכביש לכל דבר (כרוכב אופנוע אני עדיין מוחה על כך בתוקף !! מגביהי פלסטיק אילו הם סכנת חיים לרוכבי קטנועים ואופנועים).

בתור מי שנהג, וגם רכב על אופניים באירופה, אי אפשר שלא להשוות.
הנהג האיטלקי חמום מוח לפחות כמו זה הישראלי, אבל בכל הנוגע לאופניים יש כבוד על הכביש.
נהג רכב יכול לנסוע אחרי רוכב אופניים דקות ארוכות, ואפילו ציוץ של צופר לא ישמע, ולא משנה איזה טור מכוניות יש אחריו.
הוא יתן זכות קדימה לאופניים בכל דרך ובכל מצב, פשוט לא יאומן לראות את זה.
אני הייתי המום בימים הראשונים מהיחס הזה.
חלקכם לבטח ראה את כבישי האלפים והדולומיטים, כשרוכבי אופניים צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, רוכבים בכבישי ההרים המפותלים, כשרכב לא יעז לצפור או לעקוף באופן מסוכן.
ואיך אפשר שלא להזכיר את אמסטרדם…. כואב הלב.

אז מה ההבדל ?
ההבדל הוא ששם באירופה יש תרבות אופניים ארוכת שנים. אופניים הם חלק מהתרבות ואורח חיים.
הנהג, לרוב גם הוא רוכב על אופניים ליד הבית, או לבטח מישהו מבני משפחתו, ולכן הוא מכבד וסובלני.
בכל ארוע אופניים, לאו דוקא טור-דה-פראנס, ומקביליו האירופאים, סוגרים כבישים ועיירות שלמות בגלל איזה 100 רוכבי אופניים שצריכים לעבור שם. ולא רק שאף אחד לא מתלונן (חוץ מהתיירים הישראלים), אלא כולם יוצאים לרחוב להריע לרוכבים, להצטלם, ולחוש את האוירה.

בארץ אנחנו עוד לא שם.
אמסטרדם עוד רחוקה…רחוקה.
אנחנו בהתחלה של התהליך, וזה מבורך, עשינו את הצעד הראשון, אבל עוד רחוקה הדרך.
מסע "רוכב ישראל" בו רוכבים כ 300 רוכבים ממטולה לאילת, חונה באופן מסורתי במצפה רמון בלילה השני. אין נפש חיה ברחוב שמקבלת או מריעה לרוכבים הגיבורים…. ולא, זה לא היה בערב של הגמר של "כוכב נולד", וגם לא היתה בר מצווה לבן של השריף המקומי באותו יום.
פשוט מאד,
אין תרבות אופניים בישראל.

עדיין.

אבל אנחנו עובדים על זה.

http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: