ארץ זבת חלב ודבש *

החקלאות במצרים העתיקה

החקלאות המצרית העתיקה התבסס על מאפיינים גאוגרפיים נדירים: קרקע הפורייה שנוצרה עקב השיטפונות השנתיים של נהר הנילוס, שפע במי ההשקיה, ומזג האוויר החם. למצרים היו שלוש עונות: שיטפון, זריעה, וקציר – בהן גידלו חיטה ושעורה.

פרות העץ היו מצרך נדיר במצרים, שרוב שטחה מוצף בתקופות מסוימות במי הנילוס, הצפה שמונעת גידול עצי פרי הסובלים מריקבון בעת עמידה ממושכת במים. עצי פרי יכלו לגדול במצרים רק באזורים המוגבהים מאוד ממי הנילוס, דבר שהצריך השקיה בתנאים קשים. אכן, כאשר ישראל מזכירים את שפע המזון במצרים, מונים הם רק ירקות ואינם מזכירים אף לא פרי אחד.

זכרנו… את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. (במדבר י"א, ה)

פרנסת בני יעקב בארץ גושן

הרועה נוהג את עדרי הצאן והבקר למקום עשב, למִרעה. הרועה דואג למזון, למים ולמחסה לעדרו ואף מגן על העדר מחיות טרף, מפגעי טבע ומשודדים.

המצרים לא תיעבו את רועי הצאן משום שהם מתפרנסים מהצאן אשר נחשב בעיניהם כדבר קדוש, אלא תעבו את הצאן עצמו, שנחשב בעיניהם כבהמה ירודה, הן כקרבן והן כמאכל, וממילא גם את האנשים העוסקים בה ומתפרנסים ממנה. ללא שום עניין של אלוהות או קדושה. המצרים החשיבו את הבקר, ראה חלום פרעה בו הפרות במרכז וכן הביטוי "מלכות עגלה" שזה עתה שוררנו בחנוכה בעקבות הפסוק בירמיהו מ״ו כ׳: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם").

האייל היה החיה המקודשת לאל המצרי חנום. על כן יוסף הורה לאחיו (שהיו רועי צאן) להבליט את השוני של התרבות החקלאית של בני יעקב מן החקלאות המצרית. כך יוסף מדריך את אחיו לקראת פגישתם עם פרעה:

וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן. (בראשית מ"ו ל״ג – ל״ד)

נציגי האחים מבקשים מפרעה לגור בארץ גושן  – המתאימה למרעה:

וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. (בראשית מ"ז ד׳ – ה׳)

ארץ זבת חלב ודבש – מה הובטח לעם ישראל בספר שמות?

בניגוד לחקלאות הנהוגה במצרים, התורה מתארת בספר שמות את שבחה של ארץ ישראל המובטחת כ״ארץ זבת חלב ודבש״. לכאורה מדובר בארץ בעלת תרבות חקלאית של רעיית מקנה ועדרי צאן ואיסוף מוצרים מן הטבע כגון דבוש דבורים. זו הבטחה חלומית לרועי הצאן מארץ גושן.

וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (שמות ג', ז׳-ח׳)

לכאורה כך חשבו גם קורח ובני עדתו המכנים את מצרים כארץ זבת חלב ודבש, כי בגושן הם היו רועים:

המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתחרר עלינו גם השתרר". (במדבר ט"ז, י״ג)

דתן ואבירם (משבט ראובן) מתלוננים, שבניגוד להבטחה להביא את עם ישראל לארץ מרעה, משה מביא אותם לארץ של עובדי האדמה. הם מתארים את ארץ ישראל כארץ בעלת חקלאות וגידולי שדה.

"אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. (במדבר ט״ז,  י״ד).

מכאן מובן מדוע שהשבטים (ראובן וגד) מעדיפים לקבל את נחלתם בשטחי מרעה בגלעד ממזרח לירדן.

וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה.  וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.  עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן. הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל–אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.   (במדבר, פרק ל"ב, פסוקים א'-ה׳)

שבעת המינים – מה הובטח לעם ישראל בספר דברים?

שבעת המינים או פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל הם שבעה מיני גידולים המוזכרים בפסוק בספר דברים המתאר את הפוריות החקלאית של ארץ ישראל. הדבש המוזכר בפסוק משמעו תמר, שממנו מפיקים דבש תמרים. תקראו את הפסוקים ותדמיינו כיצד בני רועי הצאן מארץ גושן יכלו להזדעזע מבשורת ארץ של עובדי האדמה.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. (דברים, ח', ז'-ח').

קרבנות המשכן – מן החי ומן הצומח

התורה מצוה על עבודה הקרבת קרבנות במשכן הן זבחים מן החי (בקר וצאן, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים)  והן מנחות מן הצומח (חיטה, ולעתים שעורה). פרה אדומה היא פרה שצבע שערה חום אדמדם, ומשתמשים בה לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת.

בעלי חיים במערכת המשפט

טקס מצות עגלה ערופה מכפר על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח. בטקס עורפים עגלה – כלומר קרבן מן החי – ולא שוחטים.

דור כיבוש הארץ נתקל ביערות

בתנ"ך נחשבו יערות בארץ ישראל כקרקע שלא ניתן לגור עליה, לגדל בה תבואה או לרעות עליה. בשל כך העדיפו לברא את היערות, כמו בסיפור של בני יוסף הבאים אל יהושע בבקשה להרחיב את נחלתם והצעתו להם היא לכרות את היערות שבשטחם כדי להרחיב את אזורי המחיה:

וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם-רָב, עַד אֲשֶׁר-עַד-כֹּה בֵּרְכַנִי יְהוָה. אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים.  (יהושע, פרק י"ז, פסוק ט"ו-ט״ז)

במקורותנו  קיימת מחלקות בקשר לזיהוי החלב והדבש

חז״ל התלבטו כיצד לפרש את ״ארץ זבת חלב ודבש״. במקורותנו המחלקות בקשר לזיהוי החלב והדבש נמצא במכילתא דרשב"י, י״ג, ה.

אנו למדים שהתקיימו בעם ישראל שתי תרבויות פרנסה שאינן מסתדרות ביחד: רועים וחקלאים – כמו המלחמות ה-cowboys נגד ה-farmers בסרטי מערבונים.

• הרועים זקוקים לאזורים שאינם מעובדים בידי אדם והם מכוסים צמחיית בר, לשטחי בתה, גריגה או יער פארק העשירים בצמחיה ללא עצי יער המהווים מכשול למקנה ולצאן. הרועה לא אוהב גדרות וזקוק להחלפת שטחי המרעה באופן תדיר כדי למנוע רעיית יתר.
• החקלאי זקוק לשטח אדמה לעיבוד אינטנסיבי שתהיה נקיה לגמרי מצמחיה – בתה, גריגה, חורש ויער.

הנביא הושע מנבא גאולה לעם ישראל הבוגד. הוא מתאר את הצלחת החקלאות – דגן (חיטה), תירוש (גפן), ויצהר (שמן זית) – ומכריז הכל בא מאת ה׳ ולא חלילה בגלל עבודת הבעל.

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי.   וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי גָדוֹל, יוֹם יִזְרְעֶאל.   אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם, עַמִּי; וְלַאֲחוֹתֵיכֶם, רֻחָמָה.  רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ–כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ.   פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה–וְהִצַּגְתִּיהָ, כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא.   וְאֶת-בָּנֶיהָ, לֹא אֲרַחֵם:  כִּי-בְנֵי זְנוּנִים, הֵמָּה.   כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם:  כִּי אָמְרָה, אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.   לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ, בַּסִּירִים; וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ, וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא.   וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא; וְאָמְרָה, אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן–כִּי טוֹב לִי אָז, מֵעָתָּה.   וְהִיא, לֹא יָדְעָה, כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ, הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר; וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל.   לָכֵן אָשׁוּב–וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ, וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ; וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ.   וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ, לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאִישׁ, לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי.   וְהִשְׁבַּתִּי, כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ–וְכֹל, מוֹעֲדָהּ.   וַהֲשִׁמֹּתִי, גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ, אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי; וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה.   וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-יְהוָה. לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. (הושע ב׳, א׳-ט״ו)

ה׳ הבטיח לעם ישראל במצרים להביא אותם לארץ זבת חלב ודבש. הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' מתאר אזורים שאינם מעובדים בידי אדם והם מכוסים צמחיית בר. ביטוי זה סימל לבני ישראל את שפע הטוב (בארץ גושן ובארץ ישראל) כל עת שעיקר מחייתם היה על גידול צאן.

המקרא מראה שמנהיגים אחדים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: משה, דוד, עמוס הנביא ואחרים.

מה זה חלב?

המילה ״חלב״ מתכוונת לחלב ממש של כבשים, עזים ופרות. ההדגשה על שפע החלב של ארץ ישראל באה כניגוד לארץ מצרים, שלא היו בה שדות מרעה לצאן – ולכבש . ישעיהו מנבא שיהיה כל הרבה חלב שיאכלו חמאה.

וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא בֵּית דָּוִד:  הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת-אֱלֹהָי.  לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא, לָכֶם–אוֹת:  הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל. חֶמְאָה וּדְבַשׁ, יֹאכֵל–לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע, וּבָחוֹר בַּטּוֹב.  כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר, מָאֹס בָּרָע–וּבָחֹר בַּטּוֹב:  תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ, מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ.  יָבִיא יְהוָה עָלֶיךָ, וְעַל-עַמְּךָ וְעַל-בֵּית אָבִיךָ, יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה:  אֵת, מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  והָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִשְׁרֹק יְהוָה לַזְּבוּב, אֲשֶׁר בִּקְצֵה, יְאֹרֵי מִצְרָיִם; וְלַדְּבוֹרָה–אֲשֶׁר, בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר.  וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת, וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים; וּבְכֹל, הַנַּעֲצוּצִים, וּבְכֹל, הַנַּהֲלֹלִים.  בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר, בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר, אֶת-הָרֹאשׁ, וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם; וְגַם אֶת-הַזָּקָן, תִּסְפֶּה.  וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; יְחַיֶּה-אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר, וּשְׁתֵּי-צֹאן.  וְהָיָה, מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב–יֹאכַל חֶמְאָה:  כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.   וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא–יִהְיֶה כָל-מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן, בְּאֶלֶף כָּסֶף:  לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת, יִהְיֶה.  בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת, יָבוֹא שָׁמָּה:  כִּי-שָׁמִיר וָשַׁיִת, תִּהְיֶה כָל-הָאָרֶץ.   וְכֹל הֶהָרִים, אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן–לֹא-תָבוֹא שָׁמָּה, יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר, וּלְמִרְמַס שֶׂה.    (ישעיהו ז׳ י״ג-כ״ה)

אמנם יש פרשנויות אחרות להבנת המושג ״חלב״:

• שומן (חלב) מן החי
• יין לבן
• שפע הלובן של שדה התבואה

מה זה דבש?

לפי רוב דעות, מדובר בדבש דבורים (המכונה גם דבש יערות) אותו נאלצים לאסוף מן הטבע כאשר שמזדמן. יש חילוקי דעות אם היו חוות כוורות בתקופה זו בארץ ישראל או לא. פירוש זה מתאים לרועים, ועם ישראל היו רועי צאן בארץ גושן. התנ״ך מספר לנו מספר אירועים מעניינים אודות דבש:

וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ.  וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ. (שופטים י״ד, ח-י)

פירוש אחר טוען ש״דבש״ הוא תוצר של פירות מתוקים (ענבים, תאנים או תמרים). הדבש המתוק נוזל ישירות מן הפרי. תיאור זה מתאים לאוכלוסיה חלקאית בעלת כרמים ועצי פרי.

בתורה מי היה רועה ומיהיה פלאח?

החלוקה בין רועים לחקלאים קדומה מאד ומופיע במקורותינו העתיקים ביותר.

• קין – רועה
• הבל – חקלאי
• אברהם – רועה, לכן בשנות בצורת נאלץ להוביל את עדריו לעבר גרר או מצרים.
• יצחק – חקלאי, לכן לעזב את הארץ ונשאר על אדמתו.
• ישמעאל – רועה, חי במדבר (להדביר את הצאן), והיה "רֹבֶה קַשָּׁת".
• יעקב – רועה, יעקב מתואר בתורה כמומחה לגידול צאן. (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוקים ל"ט-מ')
• עשו – איש שדה
• רבקה – שמה של רבקה בא מלשון 'מרבק'. פירוש המילה מרבק הוא עגל מפוטם. במזרח הקדום נחשבו נשים מלאות ליפות.
• רחל – מרמז כי נולדה בבית משק מגוון ועשיר ועקב כך נקראה בשם אחת מחיות המשק. אם לאב המשפחה לא היו בנים, בנות המשפחה (כגון רחל) רעו את הצאן
• דוד – הבנים הצעירים במשפחה שימשו בדרך כלל (למשל דוד המלך). המקרא מראה שדוד קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן.
• אמנם שאול (שבט בנימין) היה חקלאי, – כלומר עסק בחרישה

שאול בא אחרי הבקר מן השדה. (שמואל א׳ י״א ה׳)

• השבטים ראובן וגד – רועים, הם ביקשו שטחי מרעה בערב הירדן מזרחה.

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה. (במדבר ל״ב א׳)

• משה – המקרא מראה שמשה קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן.
  

  ---

מוצא שבטי "בני הגבירות"

תיאוריה מרתקת מחפשת מוצא השבטים בתקופה טרם הירידה למצרים. תיאוריה זו מתבססת על מקצועם, מיקומם והשפעת תרבויות זרות. מגיעים ארצה שבטים (לא אבות) מכיוונים שונים וגם בהפרשי זמן התגבשותו של העם ממרכיביו הייתה ארוכה וכואבת, ונמשכה מאות בשנים.

היותם של חלק מהשבטים "בני הגבירות" (רחל ולאה) נובעת או ממורשתם הקדומה של השבטים או ממעמדם הבכיר של השבטים בנימין, יהודה ואפרים בין השבטים בתקופת המלוכה. יתכן שעדיפותה של רחל ובניה על לאה נובעת ממספר סיפורי בת-שוע ותמר ספר בראשית. זה אולי נשמע קצת מרקסיסטי, אבל יתכן שההבדלים במקורות הפרנסה בין השבטים, כפי שציינתי לעיל, תרם לפיצול הממלכה לאחר שלמה המלך.

 בני רחל (יוסף ובנימין) ובני בלהה (דן, ונפתלי) הם רועי צאן ו/או הדרומיים ו/או בעלי התרבות המצרית.

מאידך בני לאה (ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, וזבלון) ובני זלפה (גד, ואשר) הם רועי בקר ו/או הצפוניים ו/או בעלי התרבות המסופוטמית.

היין נחשב כמאכל בסיסי כמו הלחם. שבט יהודה מבורכת גם בגפן וגם בבקר.

לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.  אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב. (בראשית מ״ט, י׳-י״ב)

---

ובסיום – שעטנז

גם מצות שעטנז מבוססת על הפרדת המקצועות. איסור ללבוש בגד שבו נארגים יחד צמר ופשתן – אחד תוצרת רועים ואחד תוצרת חקלאים.