כתב: אלי מוסקוביץ
אופניים – ההתחלה שלי
לפני שבוע מצלצל הטלפון בביתי ." לא תאמין מה השגתי" אומר הקול מעברו השני של הקו, "אתה זוכר שאנחנו מפרסמים ב"כוכב הצפון" ?" "זוכר", אמרתי. "אז הציעו שנכתוב סדרת כתבות בנושא אופניים", "יופי" אמרתי, ופניתי לנקות את החולצה מנטפי הטחינה מארוחת הערב שטפטפו עליה, "יאללה ביי", "מה ביי ?" הוא שואל "אני בטח לא כותב….. אז כנראה אתה תצטרך". המילים נאמרו בקול שקט… אבל שמעתי כל מילה. "מה לי ולכתיבה, הדבר האחרון שכתבתי היה תיזה לתואר שני, לפני 6 שנים, שאני אפילו לא זוכר מה היה הנושא שלה… מה לי ולזה ??" "אין מי שיכתוב, וזה טוב לביזנס", הוא פסק , ואז אמרנו שלום שלום, ונשארתי להסתכל בטלפון שביד שלי.
האיש בקו השני היה אבי מגבעת יואב, שותפי העסקי בחנות האופניים "מצמן את מרוץ" בטבריה.
"אז מה עכשו", חשבתי. "מה כותבים, איך כותבים, אף פעם לא כתבתי לעיתון… ובכלל מה אני מבין, אני בסך הכל רוכב אופניים חובב, שהנושא קצת יצא אצלו משליטה, מי אני שאכתוב או אייעץ", חשבתי.
ואז התחלתי לחשוב על העיניין, ואמרתי לעצמי, שבסך הכל יש אנשים מן הישוב, שאולי רוצים להתחיל קצת לרכוב על אופניים, אבל חוששים אולי, וצריכים מידע בסיסי, דוקא מחובבן, שמדבר אליהם בגובה העיניים.
ואולי זה דוקא יכול להיות מעניין ונחמד, ואולי אני אפילו אהנה מזה, רחמנא ליצלן.
אז לכל אלו שקצת מתעניינים, חוששים, מתלבטים, אני אספר איך אני הגעתי בכלל לכל הסיפור של האופניים, ואח"כ אסקור קצת מנסיוני האישי את הענף, מנקודת מבטו של חובבן מושבע.
מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי כאדם שמן. ילד שמן שהפך למבוגר שמן (למרות שאמא שלי מוחה בתוקף, וטוענת שזה ממש לא נכון, "אולי קצת מלא…"), לפני 7 שנים התחלתי איזושהי דיאטה, אחת מיני אלפים, והצלחתי להוריד 25 קילו. הייתי בעננים. שנתיים בדיוק. והמשקל עלה מעל ומעבר למשקל שעלה בעבר. אמרתי לעצמי שהבעיה איתי שאני לא זז, טוחן כמו בהמה, ולא זז. אז התחלתי לעשות הליכות, מסביב למושב יונתן, מקום מגורי. ואכן התוצאות לא אחרו לבוא, והמשקל החל לרדת.
יום אחד בשנת 2006 אני מקבל צו גיוס למילואים, יומיים גיבוש למג"דים של האוגדה, בשדה בוקר. שחרורים ע"י מפקד האוגדה בלבד.
צה"ל קורא, סרג'יו יוצא.
יצאתי למילואים.
בבוקר השני העירו אותנו ב 4 בבוקר, כולם בבגדי ספורט, מפקד האוגדה מכריז שיוצאים לטיול אופניים, בנחל צין.
אחלה. איזה כיף. אני בכושר מצוין, אחרי שנתיים של הליכות, אני תותח ממש.
לקחתי אופניים והתחלתי לדווש.
וואו ! איזה הרגשה. שנים שלא רכבתי באופניים. איזה כיף.
וההילוכים – אפילו עוברים, בנקישה אחת. במדויק. לא צריך לחפש את ההילוך כמו שהייתי ילד….איזה כיף.
אחרי 10 דקות החיוך נמחק. התחילה עליה.
יורדים להילוך הכי קל, והדיווש קשה. קשה מאד. והישבן….או הישבן…. בוער וכואב…עוד מעט נגמר… עוד מעט נגמר…. וזה לא נגמר !
זהו. יורדים להליכה, בקושי תופסים נשימה…..אני ועוד 5 אנשים הולכים לנו בעליה.
איזה בזיון. אני בכושר מצוין, חשבתי, אני עושה הליכות כבר שנתיים, מה קורה פה ???
התשובה הגיעה ביום המחרת. כל גופי היה תפוס. אפילו במקומות שלא ידעתי שהתקינו לי שם שרירים…
ואז ירד האסימון.
רכיבה מפעילה שרירים אחרים לגמרי מאשר הליכה. כנראה.
והמשכתי לי בהליכות השגרתיות.
אבל אחרי שנתיים של הליכות, התחיל לשעמם לי. נמאס לי, תחביב ההליכה היה לי משעמם מידי, לא מלהיב, וגם לא בזבזתי עליו כסף , אז מה הכיף ?
בפסח של שנת 2006, כשלושה חודשים אחרי הטיול אופניים ההוא, החלטתי שאני מנסה לרכוב קצת באופניים. לקחתי את האופניים המחלידים של בתי הגדולה, ורכבתי ממושב יונתן לצומת של המושב עם ציר המפלים.
איזה כיף.
ההילוכים לא עוברים, מיד הרגשתי, אבל ממש ממש נחמד.
הגעתי לצומת.
איזה סיפוק אדיר. 3 וחצי קילומטר.
יאללה, עכשו רוכבים חזרה.
מיד בתחילת הדרך התגלה לי הסוד הנורא. כל הדרך עד כאן היתה ירידה. מתונה.וחזרה הכל בעליה.מתונה.
מאיפה צצה העליה הזאת לעזאזל, אני גר פה 12 שנה, ולא ידעתי שיש עליה מהצומת למושב.
העליה, המתונה הזאת, גרמה לי להגיע הביתה גמור לחלוטין. כמובן שלמחרת לא יכולתי לזוז, אבל אמרתי לעצמי, לרכוב מהבית לצומת וחזרה, זה אתגר רציני, ואני חייב לעמוד בו.
אני חייב אופניים טובות יותר.
בו ביום נסעתי במיוחד לגיסי ביקיר שבשומרון, לקחתי אופניים חדשות יחסית שלא היו בשימוש, שעלו לו 250 שח שלמים (הוא קומבינאטור ! קנה דרך קופת חולים….), בדרך עצרתי בקניון פ"ת וקניתי מכנסיים עם פד, מיוחדים לרכיבת אופניים, וחזרתי הביתה.
זו הנקודה חברים. זו הנקודה שהכניסה לחיי את האופניים. ומכאן, כל המושג "פנאי" אצלי מקבל משמעות אחרת.
אלי מוסקוביץ
http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com
