מסלול: תל מרשה ובית ג'וברין, חורבת מידרס
תל מרשה
הגן הלאומי בית גוברין-מרשה כולל שרידים של שני ישובים ותולדות עמים, דתות ומדינות במשך מאות שנים. כישראלים ציונים אנו מתעניינים בארץ אלף המערות שהם פלא אדריכלי קדום – אינספור מערות שנועדו למגוון רחב של שימושים. למרבה מזלנו שרד אמפיתאטרון שלם מהתקופה הרומית . צליינים ימצאו עניין בשרידים מרשימים של מבצר ושל כנסייה מהתקופה הצלבנית. תל מרשה – תל המזוהה עם מרשה המקראית.
אטרקציות תל מרשה
מערות מרשה, ובהן בתי בד, בורות מים מרשימים,מערות קולומבריום ומערות קבורה של האוכלוסייה הפיניקית שחיה בעיר. בהן שוחזרו ציורי קיר נדירים. בראש תל מרשה נקודת תצפית מעולה על דרום שפלת יהודה. בגן הלאומי חורש דליל ובתה ים-תיכונית, עשירה במינים רבים של בעלי חיים וצמחים.
תולדות מרשה
היישוב תל מרשה נוסד בתקופה הישראלית הקדומה, והוא התקיים עד התקופה ההלניסטית המאוחרת. במאבק בין החשמונאים להורדוס היישוב חרב בשנת 40 לפנה"ס. לאחר החורבן עבר היישוב לבית גוברין הסמוכה, שבה התקיים יישוב רב-חשיבות בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. על חורבות יישוב זה קמה בתקופה הצלבנית עיר מבוצרת קטנה.
המקום בתקופות הקדומות
המתחם הדרומי – תל מרשה
העיר מרשה, מערי יהודה בימי בית ראשון שכנה במתחם הדרומי של הגן הלאומי . על פי המקרא (דברי הימים ב', יא 8), ביצר המלך רחבעם את מרשה (925 לפנה"ס לערך). נפגעה גם מרשה כשאר ערי יהודה בעת מסעו הצבאי של סנחריב מלך אשור בעקבות מרד חזקיהו (701 לפנה"ס). מרד צדקיהו מלך יהודה בשלטון הבבלי במאה השישית לפנה"ס, ונבוכדנצר מלך בבל כבש את הארץ מחדש, הרס את בית המקדש בירושלים והגלה רבים מתושבי הארץ.ערי השפלה ומרשה ביניהן התרוקנו מתושביהן, ובמקומם התיישבו במקום אדומים שעלו מהנגב. מאז האזור נודע , בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית (מהמאה השישית ועד מאה הראשונה לפנה"ס), בשם "אדומיאה".
העיר המרכזית באדומיאה היתה מרשה. אחרי כיבושי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס) הגיעו אליה גם פיניקים מאזור צור ולבנון. בשנת 112 לפנה"ס כבש המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס את מרשה במסגרת ניסיונותיו לגייר את האוכלוסייה האדומית. יוחנן הורקנוס החריב את העיר.
בשנת 40 לפנה"ס הפרתים החריבו את העיר כליל, ועד המאה השנייה לספירה התקיים במקום יישוב קטן.
המתחם הצפוני –
במאה השנייה לספירה החל להישמע שמו של "בית גברי", כך נקרא אז הכפר שנבנה במישור שממערב למרשה, על גדות נחל גוברין, ונעשה לעיר המרכזית בדרום הארץ.
האתרים המרכזיים במתחם הדרומי
תל מרשה – בראש תל מרשה נקודת תצפית מרהיבה על שפלת יהודה. החפירות מרשה חשפו את המגדל הצפוני־מערבי של חומת העיר ההלניסטית. נחשפו שרידי חצרות, חדרי מדרגות וחדרים, ששימשו, כנראה, למסחר ולמגורים מצפון למגדל .בתי העיר סבבו את האקרופוליס, ומתחת להם נחצבו חללים אדירים ששימשו בורות מים, בתי בד ומחסנים. בתים אלו נשענים על חומת העיר מתקופת הברזל.
מערות הפעמון – בתקופה הביזנטית ומהתקופה הערבית הקדומה היו מחצבות ענק. החוצבים חצבו פתח עגול וצר בשכבת הנארי, ואז ירדו מטה בהרחיבם את הבור עוד ועוד, ויוצרים בו צורת פעמון.מכלול המחצבה כלל כ־80 בורות פעמון. הגדולות שבמערות מגיעות לגובה 25 מ'. דופנותיהם נפרצו בתקופה מאוחרת יותר ויצרו מבוך של חללים.
מערת השוק – זו היא, כנראה, מערת הקולומבריום המרשימה בישראל, חצובה באיכות מופלאה ועשויה מסדרון ראשי ושני מסדרונות החוצים אותו לרוחב. בקירות המערה נותרו חצובים יותר מ־2,000 כוכים שבהם גידלו יונים, אם כי יש עדיין מחלוקת בין ארכיאולוגים לגבי מטרת הכוכים. בסביבות הגן הלאומי התגלו כ־85 מערכות קולומבריום. גידול היונים נפסק, כנראה, בסוף המאה השלישית לפנה"ס.
המערה הפולנית – בימי מלחמת העולם השנייה ביקרו במקום חיילים פולנים מצבא אנדרס וחרתו על עמוד שתמך בתקרה את הכתובת "ורשה פולין" ודמות נשר – סמל הצבא הפולני. מערה זו שימשה תחילה בור מים, ומאוחר יותר נחצב בה קולומבריום.
בית הבד – נתגלו 22 בתי בד תת־קרקעיים מהתקופה ההלניסטית עד כה במרשה. במערה מוצג שחזור מתקן קדום לסחיטת שמן.
שחזור בית מגורים – בית משוחזר בחלקו ששימש למגורים ולמסחר בתקופה ההלניסטית. מדרגות הוליכו לקומה שנייה. קומת הקרקע השתרעה על פני 150 מ"ר וחדריה נבנו סביב חצר מרכזית קטנה. קירות הבית השתמרו בגובה 1.5 מ'. התגלה מטמון בן 25 מטבעות מתחת לרצפת אחד החדרים. המטבע המאוחר במטמון הוטבע בשנת 113 לפנה"ס, כנראה, סמוך לחורבן הבית בידי יוחנן הורקנוס הראשון, כובש מרשה. נמצאים מתחת לבית המגורים בורות מים שנאספו בצינורות חרס ובתעלות מי גשם מהסמטאות, מהגגות ומהחצרות.
מערכת תת-קרקעית (מערכת 61) – מערכת מרשימה של חללים תת־קרקעיים שמאין כמותה שנבנו בתקופה ההלניסטית. מסלול הסיור עובר בפרצות שנפרצו בקירות שהפרידו בין החללים, ובהם בורות מים, קולומבריום ומחסנים.
מערת האמבטיות – בשני חדרונים קטנים הותקנו מושבים לשימוש המתרחצים. המים זרמו אל המושבים בתעלות ובמשפכים שהותקנו בדופנות הסלע.
מערות קבורה צידוניות – נחשפו מערות רבות שחצבו פיניקים שהתיישבו במרשה. במערות נחצבו כוכים גדולים להנחת המתים, וקירותיהם עוטרו בציורים ובכתובות. שמו של מערה אחת "מערת אפולופאנס", משום שבמערה התגלתה כתובת המנציחה את אפולופאנס בן ססמאיוס, ראש עדת הצידונים במרשה.שוחזרו הציורים העתיקים במערה זו על סמך ציוריהם של הארכאולוגים ג'ון פיטרס והרמן תירש, שגילו את המקום בשנת 1902. במערה סמוכה שוחזרו ציורי נגנים.
כנסיית סנט אנה – נמצאו שרידי כנסייה ענקית שנבנתה בתקופה הביזנטית. היא הייתה בשעתה הכנסייה הגדולה בארץ ישראל. הכנסייה חודשה בהיקף קטן יותר בתקופה הצלבנית. הערבים קראו לתל מרשה "תל סנדחנה", על שם הכנסייה.
כיצד להגיע:
. כביש 35 מחלק, מול קיבוץ בית גוברין על כביש בית שמש – קריית גת, הגן הלאומי לשני מתחמים – דרומי וצפוני. במתחם הדרומי נמצאים תל מרשה ומערותיו, ובמתחם הצפוני – שרידי היישובים מהתקופה הרומית ומהתקופה הצלבנית.
שעון קיץ: בימים א'-ה' ושבת 8:00-17:00.
בימי שישי וערבי חג 8:00-16:00
בימי שישי וערבי חג 8:00-15:00
חייב תשלום
בית ג'וברין
בית גוברין בתקופה הרומית
בית גוברין היתה לעיר המרכזית במחוז אדומיאה אחרי מרד בר כוכבא (132 135 לספירה). בשנת 200/199 לספירה העניק הקיסר ספטימיוס סוורוס לכמה מקהילות הפרובינקיה סוריה-פלשתינה מעמד של פוליס, ובית גוברין נמנתה עם היישובים/הקהילות האלה. העיר החלה לטבוע מטבעות משלה כבר בשנת 200 לסה"נ ולציין עליהן את שמה הרשמי – לוקיה ספטימיה סוורה אלוותרופוליס, ובקיצור – אלוותרופוליס/אלותרופוליס (עיר בני החורין). מבנים ציבוריים מפוארים החלו להבנות במקום בתקופה זו, כגון האמפיתאטרון ובית המרחץ.
מבית גוברין יצאו חמש דרכים אימפריאליות, ללוד, לאשקלון, לעזה, לחברון ולירושלים. בית גוברין חלשה על המרחב שבין יבנה במערב לעין גדי במזרח, ובין לטרון בצפון לבאר שבע בדרום – תחום השליטה הגדול ביותר ביחס לתחומי השליטה של כל הערים בפרובינקיה.
שתי אמות הובילו מים לבית גוברין. אחת הובילה מים מנביעות סמוכות באזור תל גודד. השנייה, ארוכה יותר, הובילה מים ממעיינות הר חברון. ההיסטוריון הרומי אמיאנוס מארקלינוס בן המאה הרביעית לספירה, מזכיר את אלוותרופוליס כאחת הערים המצוינות בארץ ישראל: "פלשתינה משתרעת על שטחים גדולים ומשופעת באדמות מעובדות ומטופחות. גם ערים מצוינות בה אשר אין אחת נופלת מחברתה במאומה… אלה הן קיסריה, אלוותרופוליס, ניאפוליס (שכם) וכן אשקלון ועזה שהוקמו בדור הקודם".
התקופה הביזנטית
בית גוברין היתה מרכז נוצרי חשוב בתקופה הביזנטית. בית גוברין היתה מקום מושבו של הבישוף ואחת מחמש הערים הגדולות בארץ ישראל.קהילה יהודית גדולה התקיימה בבית גוברין. שמה נזכר בתלמוד ובמדרשים, והתגוררו בה חכמים כרבי יונתן דבית גוברין ורבי יהודה בן יעקב. התגלו בבית גוברין שרידי קברים יהודיים וכתובת של בית כנסת מתקופה זו.
בעקבות הכיבוש הערבי (במאה השביעית) נקרא המקום "בית ג'יברין". השם שמר על שמה העברי הקדום של העיר. העיר ירדה מגדולתה, אך המשיכה להיות מרכז מקומי חשוב.
בשנת 1099 לספירה כבשו הצלבנים את ארץ ישראל וכוננו את ממלכת ירושלים. ממלכת הצלבנים הייתה נתונה למתקפות מוסלמיות בלתי פוסקות. אשקלון נותרה בידי המוסלמים עד שנת 1153, והדאיגה את הצלבנים במיוחד. בשנת 1131 עלה לשלטון פוּלְק מאנז'ו. בתקופת פולק מאנז'ו ביקשה הממלכה להתבסס בשטחים שברשותה במקום לצאת להרפתקאות של כיבושים נוספים. לכן, בשנת 1134 החליט פולק שכדי לבצר את הגבול הדרומי של הממלכה יש לבנות מבצר בבית גוברין. החופרים זיהו באתר זה את הדגם הקדום ביותר של מצודה צלבנית ריבועית בעלת מספר רצועות הגנה היקפיות ( קונצנטרית) בארץ ישראל ובלבנט כולו. בהמשך נבנו מסביב לאשקלון מבצרים נוספים ביבנה (איבלין, 1141) ובתל צפית (בלאנש גארד, 1142).
בשנת 1136 נמסר המבצר לאבירי מסדר יוחנן הקדוש (ההוספיטאלרים). הם הרחיבו את המבצר, חיזקו אותו מאוד, ובחסותם התפתח מסביבו יישוב אזרחי. לאחר שהצלבנים נטשו את המבצר שלטו בבית גוברין, כמו בארץ ישראל כולה, המוסלמים האיוביים. הצלבנים חזרו למקום למשך שלוש שנים, על פי הסכם שנחתם עם הסולטן האיובי אל־מלכ צאלח איוב, שליט מצרים, ובשנת 1244 נטשו את המקום סופית. בתקופה האיובית ובתקופה הממלוכית המשיכו תושבי האזור להשתמש בחללים של המבצר, ואף הפכו את הסיטראה הצפונית של הכנסייה למסגד.
בתקופה העות'מנית נבנה על חורבות המבצר והעיר הרומית הכפר בית ג'יברין.
אטרקציות בית גוברין
מתחם העיר הצפונית, ובו שרידים מרשימים מהתקופה הרומית (אמפיתאטרון מרשים, בית מרחץ, חומות) ושרידים של מבצר צלבני, ובו כנסייה, חדר אוכל, סדנאות וקמרונות תת־קרקעיים.
האמפיתאטרון – מבנה מרשים מאין כמוהו שנבנה על פי מיטב המסורת הרומית לשם עריכת קרבות גלדיאטורים, קרבות נגד חיות טרף וטקסים המוניים. האמפיתאטרון השתמר היטב, ואפשר לבקר בקמרונות ששימשו מסד ליציעים, בזירה ובמנהרות התת-קרקעיות, שדרכן עלו המתמודדים וחיות הטרף לזירה. בצד המערבי של הקמרון נמצא מזבח, ששימש, כנראה, אתר פולחן למתמודדים לפני עלייתם לזירה. באמפיתאטרון היו כ־3,500 מקומות ישיבה.
בית מרחץ – בית המרחץ הרומי הגדול השתרע על שטח עלה על 5,000 מ"ר. זהו בית המרחץ הראשון בארץ ישראל שנבנה במתכונת בתי המרחץ של רומא. בנו קמרונות כדי להתגבר על המדרון היורד לנחל גוברין ולהותיר די שטח לבניית המבנה הענק.
המבצר הצלבני – המבצר הצלבני היה קטן בהרבה מהעיר הרומית, אבל תכנונו הושפע מאוד ממבני העיר. הצלבנים השתמשו שימוש משני בחלקים מהחומות של העיר הקדומה לבניית המבצר. המבצר נבנה בשני שלבים.
הכנסייה הצלבנית – הכנסייה נבנתה צמוד לקיר הדרומי של המצודה הפנימית. זו כנסיית בזיליקה טיפוסית, ובה אולם תווך ושתי סיטראות. לבניין הכנסייה השתמשו שימוש משני הצלבנים בעמודים, בכותרות, במרצפות ובכל פריט ארכיטקטוני קדום שיכלו לשים עליו את ידיהם. הכנסייה גדולה מאוד, הרבה מעבר לצרכיה של האוכלוסייה שהתגוררה במבצר. מניחים שהיא שימשה גם את תושבי הסביבה, ואולי גם עולי רגל.
חורבת מדרס
מדרס שוכנת בתחום שמורת טבע עדולם, בלבה של שפלת יהודה, מדרום לבית שמש. בשמורה חורש ים-תיכוני ושרידי יישובים עתיקים, בהם מערות לשימושים שונים, בורות תת-קרקעיים ומתקנים קדומים. מסלול הסיור מתמקד בשרידי העבר שבחורבה, אך גם מעניק הזדמנות להתוודע אל החורש ואל הפריחה השופעת הממלאת את המקום באביב. במקום שביל (המסומן במפה ובשטח) כדי למנוע פגיעה בשמורה ולנוחיות המטיילים ולבטיחותם. השביל עובר במוקדי העניין שבשמורה.
השביל העולה, מסומן בסימון שבילים כחול, ומוביל היישר אל מערכת המסתור. פתחיה נמצאים בדופן של מערת פעמון, שתקרתה התמוטטה ועתה היא נראית כבור גדול שעומקו כעשרה מטרים. מערות בפעמון הן חידה. חוקרים משערים שמערות הפעמון הן למעשה מחצבות עתיקות, שהשתמשו בהן לשימושים נוספים לאחר החציבה (בעיקר כבורות מים). מערות אלו נחצבו מתקרתן כלפי הבסיס, כך שהחלק בעליון של המערה מקומר וצר, ואילו הבסיס רחב – בדומה לפעמון. האם אתם מסכימים? קבוצות בהמתנה יכולות לחסות בצלה של מערה גדולה, הנמצאת מימין ומעל לקצה העליון של בור הפעמון, בצל עץ אשחר הצומח סמוך למערה.
זהירות כניסה נמוכה!
מערכת המסתור – מערכות המסתור הן אולמות וחדרים תת-קרקעיים המקושרים אלה לאלה באמצעות מחילות צרות. התגלו עשרות מערכות מסוג זה בשפלת יהודה . מקובל כיום להניח שיהודי השפלה חצבו מערכות מסתור אלה, כחלק מהתארגנות למרד בר- כוכבא. ההיסטוריון הרומאי דיו קסיוס, בן התקופה, מתאר את התופעה בכתביו: " הם (היהודים) תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות כדי שישמשו להם כמקלטים בעת מצוקה, וגם כדי שיוכלו לנוע בחשאי אלה לקראת אלה, מתחת פני הקרקע. הם קדחו חורים אל הדרכים התת-קרקעיות כדי שיקלטו בהם אור ואוויר".
פתח מערכת המסתור נמצא בחלקו העליון של הבור. הסיור במערכת המסתור כולל זחילה במחילות שגובהן 40-60 סנטימטרים. המחילות מקשרות בין חדרונים קטנים ואולם גדול, שבו חצובים כוכי קולומבריום.
אורכה הכולל של המערכת הוא כמאה מטרים. חוקרי המערה משערים שהיא נחצבה בו-זמנית בשמונה נקודות שונות (פתחי חלק מנקודות אלה סתומים כיום).
מערכת המסתור חשוכה לגמרי (חובה להצטייד בפנס). לאורך נתיב הסיור הציבה רשות הטבע והגנים מחזירי אור המסמנים את הדרך. המסלול במערה הוא חד-סיטרי. הכניסה מהפתח העליון בלבד, והיציאה (בעזרת סולם) בפתח התחתון של בור הפעמון.
מכאן נעלה בשביל אל "הפירמידה", השוכנת בראש הגבעה כמעט.
"הפירמידה" – לסיום המסלול יש לכם הפתעה. מבנה מדרגות בצורת פירמידה, בנוי אבני גזית. אורך צלעות הבסיס של הפירמידה כעשרה מטרים וגובהה הנוכחי כשלושה וחצי מטרים. עתה חסרים בפירמידה כשלושה נדבכים, שהביאו את גובהה המקורי לכ-5 מטרים. זהו מבנה יחיד במינו בישראל כולה. הפירמידה שוכנת בבית הקברות של היישוב הקדום ששכן בחורבת מדרס. כפי הנראה היא נבנתה כמצבת קבורה לזכרם של אנשים שנקברו במערה שמתחת לפירמידה. מצבה מסוג זה מכונה במקורותינו בכינוי "נפש". תצפו מראש הפירמידה על נופי שפלת יהודה והמורדות המערביים של הרי ירושלים והרי חברון.
ציוד: נעלי הליכה, ביגוד מתאים, אוכל ושתייה לכל היום.
פנסים- חובה, כמו כן מומלץ להביא ביגוד מתאים לזחילה בתוך מערות המסתור.
ביבליוגרפיה:
1. איל דוידסון, בנתיבות השפלה והרי יהודה, יד בן צבי, ירושלים, 2008.2
2. טפר, י. "מערכות המסתור", דרך ארץ 40 – במחנה.
3. קלונר,ע. "מרשה" קדמוניות, 95-96 , תשמ"ה.
4. קלונר,ע. "אמפיתיאטרון בית גוברין", קדמוניות, 69-70 , תשמ"ה.
5. טפר, י. "מתקני הקולומבריה בארץ ישראל וגידול יונים בימי בית שני”, נקרות וצורים 8 , (1983).
מדריך: ד"ר נחום שגיב
