שכונות ערביות מחוץ לחומה *

טלביה יוצר: Pinybal

היציאה המוסלמית מחוץ לחומות ירושלים

הבנייה המוסלמית מחוץ לחומות העיר העתיקה (במקביל ליציאה מחומות העיר העתיקה על ידי יהודים) הייתה בעיקרה למגורים פרטיים. מאפייניה העיקריים של בנייה זו עומדים ביחס ישיר למעמדו ולאמצעיו של בונה הבית: רוב הבנייה המוסלמית מחוץ לחומות היא בתי אחוזה של אמידים שנבנו על מגרש גדול וכללו מבנה מפואר בעל שתי קומות בדרך כלל, מרחב פנימי מרווח שממנו מתפצלים חדרים (ליוואן), וצמודה אליו חצר-בוסתן רחבה.

במקרה של בית כפר, כמו בסילואן, היה הבית קטן ופשוט למדי, בעל גג שטוח וקמרונות חיזוק פנימיים (לרוב קמרונות צולביםgroin vault). כך או כך, המאפיין את הבנייה המוסלמית הוא בנייה אינדיבידואלית, ללא קשר בין מבנה אחד למשנהו.

כפר סילואן בשלהי המאה ה-19 יוצר:צלמי המושבה האמריקנית תמרה
כפר סילואן בשלהי המאה ה-19
יוצר:צלמי המושבה האמריקנית –  תמרה

פשוטי העם בנו דווקא בדרום, באזור כפר סילוואן ומורדות הקדרון. יוצאת דופן היא שכונת הנשאשיבים, שנבנתה בקרבת רחוב הנביאים. לרוב האוכלוסיה המוסלמית — בניגוד לנוצרים וליהודים — לא היו מקורות הון. לעניים המוסלמים היתה חסרה היוזמה להתאחד לחברות לבנות להם בתים יחד כאשר עשו היהודים.

מיקום המבנים המוסלמיים הוא בעיקר בצפון ירושלים, באזור האמריקן קולוני, שכונת שייח' ג'ראח ושכונת החוסיינים של ימינו. שם בנו את ביתם בעיקר אפנדים מוסלמים, שביקשו להם בתי קיץ מרווחים.

בשלהי התקופה העות'מאנית, עם גבור הצפיפות בין חומות ירושלים והאצת תהליך היציאה מן החומות, החלו בני חוסייני אמידים להתיישב באזור שמצפון לעיר העתיקה, בגדתו המערבית של ואדי אל-ג'וז בסמוך לדרך שכם (בואכה שייח' ג'ראח, שהוקמה בהמשך). באזור זה, שזכה לכינוי "שכונת החוסיינים", בנו בתי מידות מפוארים על אחוזות רחבות ידיים.

חברי המושבה בחצר בניין אמריקן קולוני, שנת 1900 בערך יוצר:Magister
חברי המושבה בחצר בניין אמריקן קולוני, שנת 1900 בערך
יוצר:Magister

בין הבולטים בבתים של שכונת החוסיינים המוכרים כיום הם ביתו של רבאח אל-חוסייני (שבשנת 1870 היה ראשון מבני המשפחה לצאת מחומות העיר) הידוע כיום כמלון "אמריקן קולוני", ביתו של איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הידוע כיום כ"אוריינט האוס", ביתו של סלים אל-חוסייני שנודע אז כ"דאר חוסייני" וכיום כ"דאר א-טיפל אל-ערבי" (בית הילד הערבי) שנבנה ב-1882, וביתו של חאג' אמין אל חוסייני, שנבנה מאוחר יותר בשטח שנקרא "כרם המופתי" וידוע כיום כ"מלון שפרד".

מלון שפרד - בית המופתי, צילום אוויר משנת 1933, עת התגוררו בו ג'ורג' וקטי אנטוניוס
מלון שפרד – בית המופתי, צילום אוויר משנת 1933, עת התגוררו בו ג'ורג' וקטי אנטוניוס

מלון שפרד הוא מבנה וחלקת קרקע ב"דרך הר הזיתים" בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, שעבר גלגולים שונים בייעודו ושימושיו. בתחילה היה השטח בבעלותו של אמין אל חוסייני, שבנה בו אחוזה מפוארת. בשלב מאוחר יותר הפכה האחוזה למלון ידוע בשם "מלון שפרד". בשנות ה-80 נקנה השטח בידי יזם יהודי, שתוכניותיו לבניית שכונה יהודית במקום עוררו מחלוקת פוליטית בינלאומית ב-2009. בתחילת 2011 נהרס המלון, כדי להקים בשטח את השכונה החדשה.

עיבוד לצילום סטריאוסקופי של סלילת דרך שכם ליד מסגד שייח' ג'ראח על ידי הבריטים ב-1918
עיבוד לצילום סטריאוסקופי של סלילת דרך שכם ליד מסגד שייח' ג'ראח על ידי הבריטים ב-1918?                                                 [כותרת נוספת: ?British artillery passing through Jerusalem]
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה תמורה בחיי החברה והכלכלה של תושבי ירושלים המוסלמים. בני המשפחות המיוחסות התחזקו, והחלו נושאים ברוב המשרות הבכירות במנגנון הממשלה המקומית – כולל בתפקיד גביית המסים ״אלתזאם״ (שנשא אופי קבלני). המוסלמים נכנסו למסחר והתחילו להיכנס בשותפויות עם חברות קבלניות ועם סוחרים יהודים.

השכונות והאזורים היהודיים לא היוו רצף אחד, ואחדים מהם היו מבודדים בתוך שכונות ערביות כשהם מנותקים מירושלים העברית. כך הרובע היהודי, שבלב בעיר העתיקה הערבית, וכך גם המרכז המסחרי הישן שממערב לעיר העתיקה, בית הכרם ובית וגן במערב העיר, הר הצופים בצפונה של העיר, ותלפיות בדרום.

שכונות לא עבריות שהוקמו עד מלחמת העולם הראשונה: המושבה הגרמנית, אבו תור תחתית, המושבה האמריקנית, ואדי אל ג'וז, שייח' ג'ראח, מוסררה.

שכונות לא עבריות שהוקמו בתקופת המנדטקטמון, טלביה, המושבה היוונית, בקעה, ראס-אל-עמוד, אבו תור עלית.

השכונות הנוצריות מחוץ לחומות ירושלים

הראשונים שבנו מחוץ לחומות היו הנוצרים, אשר ניצלו את הסכמי הקפיטולציות – היתרים ותנאים מפליגים לבני מיעוטים דתיים – והקימו בעיקר מבני ציבור. מאפייניה העיקריים של הבנייה הנוצרית, עקב היותה לרוב ציבורית, היא מונומנטליות המשולבת בפונקציונליות. רוב האדריכלים היו נוצרים מקומיים, כמו קונרד שיק או תיאודור זנדל, שיצרו מבנים מכובדים ומרשימים, דוגמת הטליתא קומי, בית רטיסבון ובית היתומים שנלר. מיקום המבנים הנוצריים הוא בסמיכות לעיר העתיקה, לאורך ציר רחוב הנביאים או מעט רחוק ממנו (שנלר, טליתא קומי) ועל הר הזיתים, שם ביקשו הנוצרים לחזק את אחיזתם. יוצאי דופן הם מבנים נוצריים הקשורים למקום, דוגמת מנזר סן סימון שחודש בשלהי המאה ה-19 במקום המתחם המקודש הישן, או המושבה הגרמנית, שיושביה ביקשו במכוון ליהנות מחיי כפר, הרחק מהכביש הסואן.

שכונת מוסררה – מורשה – مصرارة

ראשיתה של שכונת "מוסררה" בשנות ה־80 של המאה ה־19. זוהי אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה. יסודותיה של השכונה הוקמו על־ידי קומץ ערבים נוצרים ומוסלמים אמידים, שהתארגנו להקמת שכונה בקרבת שער שכם, מחוץ לצפיפות ולדלות שאפיינה באותם ימים את החיים שבין חומות העיר. שם השכונה בערבית – "מצרארה" ומשמעותו – "שופעת חינניות", ומרבית בתיה נבנו על־ידי משפחות ערביות הן מוסלמיות הן נוצריות בשנים 1910-1889. שאר הבתים נבנו בשנים 1925-1911. הגובלת בשכונות מאה שערים ומסעודיה בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח.

מוסררה בשנות ה-30 - ימי זוהרה כשכונה ערבית אמידה מחוץ לחומות העיר העתיקה צילום:American Colony (Jerusalem). Photo Dept., photographer
מוסררה בשנות ה-30 – ימי זוהרה כשכונה ערבית אמידה מחוץ לחומות העיר העתיקה
צילום:American Colony (Jerusalem). Photo Dept., photographer

הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן.

בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20 התגוררו בשכונה כמה משפחות של יהודים משכילים בני המעמד הבינוני.

 שכונת קטמון – قطمون

קטמון (גונן בשמה העברי הרשמי) ממוקמת על הגבעה הגבוהה ביותר בירושלים המערבית, וחולשת על כל דרום העיר. מייסדי השכונה היו יוונים, והיא נקראה על שם מנזר סן-סימון שהוקם שם קודם-לכן. קטמון התחילה להתפתח כשכונה ערבית החל משנת 1900 בערך. האדמות עליהן נבנתה השכונה היו שייכות בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שהחלה למכור כמה מנכסיה עקב משבר כלכלי אליו נקלעה בשלהי המאה ה-19. היא העדיפה להתחיל במכירתן של קרקעות אלה, משום שהיו רחוקות מהעיר העתיקה, ולכן נחשבו פחות קדושות. היחידים שיכלו להרשות לעצמם בנייה מחוץ לחומות היו בני המשפחות העשירות. רבים מהבתים שנבנו הם בתים מפוארים מאוד וברובם גרו משפחות ערביות-נוצריות. היא נחשבה כשכונה של החברה הערבית-נוצרית הגבוהה. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזר סן סימון. פירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך למנזר", הוא מנזר סן סימון.

Katamon and its surroundings, 1947
Katamon and its surroundings, 1947

ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". זאב וילנאי ציין השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. דוד קרויאנקר סבר שמקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון.

וילה שרקסי צילום:Deror avi
וילה שרקסי
צילום:Deror avi

מנזר סן סימון

שמו של המנזר הוענק לו על שמו של היהודי שמעון הוא פטרוס הקדוש. את המבנה הקים נזיר בשם אברהמיוס בשנת 1859 על שרידי קבר שמעון ועל שרידי מנזר קדום יותר. במקום נתגלו שרידי מערות קבורה של יהודים מהמאה הראשונה לפני הספירה,במערות נתגלו שמות כהנים הידועים בהיסטוריה היהודית כולל גלוקסמאות קבורה. המפתח לכיבוש שכונת קטמון היה קיבוש מנזר סן סימון – שבו ישבו כוחות ערביים מאנשיו של עבד אל קדר חוסיני. מצד אחד הוא דוגמא לגבורת לוחמי תש"ח בכיבוש קטמון, מעטים מול רבים, בעיקר בקרב המכריע על מנזר סן-סימון, ומצד שני קמו רבים וטענו על הביזה שהוציאה לקרבות שם רע.

מנזר סן סימון, 1948
מנזר סן סימון, 1948

הבית שהוזז ממקומו – הווילה של מורכוס – בשכונת קטמון

הווילה של מורכוס, רחוב רחל אמנו. במבצע מסובך ויקר הוזז הבית על מנת לפנות מקום לבית דירות צילום:haggibar
הווילה של מורכוס, רחוב רחל אמנו. במבצע מסובך ויקר הוזז הבית על מנת לפנות מקום לבית דירות
צילום:haggibar

כיבוש הקונסוליה העיראקית בשכונת קטמון במלחמת העצמאות

שכונת טלביה – קוממיות – الطالبية

שכונה יוקרתית ואמידה זו הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים ערבים-נוצרים אמידים. השכונה ברובה נבנתה על שטחים שהיו שייכים בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. השטחים נודעו בשם "ניקופוריה", על שמו של הכומר ניקופורוס פתאסיס, שרכש את הקרקעות מידי תושבי הכפרים שבאזור. בסוף מלחמת העולם הראשונה נקלעה הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית לקשיים פיננסיים לאחר נתק בין הצליינות מרוסיה לכנסייה בארץ ישראל, נתק שבא בעקבות המהפכה הרוסית. הכנסייה החלה למכור את שטחיה. ערבים נוצרים מירושלים, מבית לחם, מרמאללה ומבית ג'אלא רכשו קרקעות הישר מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, על מנת להקים לעצמם בתי מגורים או בתים להשכרה. רוב המשפחות היו קתוליות ומיעוטן פרוטסטנטיות או יווניות-אורתודוקסיות. בשכונה ניתן היה למצוא גם משפחות ארמניות, אך לא היו בה משפחות מוסלמיות.

Villa Amin Jamal צילום:Deror avi
Villa Amin Jamal טלביה
צילום: Deror avi

קדמו ל"משכנות שאננים" מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול ג'יימס פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם.

במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונה אוכלסה בתושבים יהודים.

 

Villa Salameh in Talbiya
Villa Salameh in Talbiya

בקעה – גאולים – بقعه

מבני המגורים הראשונים באזור בקעה נבנו בסוף המאה ה-19 בסמוך לתחנת הרכבת, בעיקר עבור עובדי הרכבת. בתים פשוטים אלו נהרסו, ובמהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמה שכונת בקעה, כאחת מהשכונות הערביות הבודדות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה. מרבית התושבים החדשים היו ערבים מוסלמים ונוצרים וכן ארמנים ויוונים אורתודוקסים. היו אלו בעיקר משפחות אמידות שבנו בה בתי מידות בני שתי קומות, ששילבו סגנונות בנייה מזרחיים ומערביים. השכונה נשאה אופי חקלאי למחצה ועד שנות החמישים חלקים נרחבים ממנה שימשו לגידולים חקלאיים.

חלוקת מים בשכונת בקעה 1948
חלוקת מים בשכונת בקעה 1948

במהלך מלחמת העצמאות נותרה השכונה מן הצד הישראלי של הקו העירוני, ננטשה על ידי תושביה הערבים, ובבתיה הריקים התיישבו פליטים מהרובע היהודי וכן עולים חדשים.

 

שכונת ממילא – حي مأمن الله

בממילא נמצאת בריכת אגירה עצומה שאגרה מי גשמים מאגן היקוות, והיא אחד משלושת מאגרי המים שבנה הורדוס בתקופת בית שני. המים הועברו אל בריכת חזקיהו שנמצאת היום ברובע הנוצרי.בית הקברות העתיק בממילא נמצא כאן עוד מהתקופה הממלוכית. במרכזו יש מבנה קבר בולט הנקרא "תורבה אל כובכייה" על שם מושל צפת בתקופה הממלוכית. פירוש השם ממילא, אגב, פירושו "זה שבא מאלוהים".

השכונות הערביות במערב ירושלים לאחר מלחמת השחרור

כבר למחרת החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר החלה הגירת אוכלוסין מהעיר. אוכלוסייה יהודית יצאה מהשכונות המוסלמיות במזרח העיר מחד, והאוכלוסייה הנוצרית החלה להגר מהשכונות הנוצריות במערב העיר.

לאחר מלחמת העצמאות סופחו לשטח העיר מספר כפרים ערביים שתושביהם עזבו אותם במהלכה – עין כרם, מלחה, ליפתא, דיר יאסין, בית מזמיל ושייח' באדר. במהלך מלחמת העצמאות נטשו התושבים הערבים את בתיהם, והשכונות הערביות במערב העיר אוכלסו בתושבים יהודים.

שכונות לא יהודיות שיושבו על ידי יהודים: גונן (קטמון) 1948, עמק רפאים 1948, גאולים (בקעה) 1948, גבעת חנניה (אבו תור) 1948, מורשה (מוסררה) 1949,  מי נפתוח 1949, עין כרם 1949, מנחת 1949, כפר שאול 1949, קוממיות (טלביה) 1949 .

עין כרם – عين كارم: במאה ה-19 הפך לאתר עלייה לרגל לנוצרים. במאורעות תרפ"ט ובמאורעות תרצ"ו-תרצ"ט השתתפו תושבי הכפר בתקיפת השכונות היהודיות הסמוכות ובפרט שכונת בית וגן. בין 1936 ו-1939 היה בכפר מרכז הפעילות של הכוחות שבפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בעין כרם התבססו לוחמים עיראקיים. לאחר פרשת דיר יאסין, שהתרחשה ב-9 באפריל, פונו הנשים והילדים מהכפר לאל-ולג'ה, בית ג'אלא ובית לחם. במהלך קרבות עשרת הימים כבש צה"ל את הכפרים בדרום מערב ירושלים, בהם עין כרם שנכבשה ב-18 ביולי על ידי פלוגת יהונתן. אחרוני התושבים בכפר והלוחמים ששהו בו עזבו אותו בין 11 ל-16 ביולי, לאחר שכוחות צה"ל השתלטו על הגבעות השולטות על הכפר בית מזמיל ואל-חמאמה והפגיזו אותו.

אזור עין כרם, כפי שצולם ב-6 במאי 1949
אזור עין כרם, כפי שצולם ב-6 במאי 1949

מלחה – المالحة: היא שכונה בדרום-מערב ירושלים. היא כוללת את בתי הכפר הערבי אל-מאלחה שתושביו נמלטו במהלך מלחמת העצמאות. השם העברי שניתן לשכונה עם צירופו לשטח המוניצפאלי של ירושלים הוא מנחת, על שם העיר המקראית מנחת ששכנה באזור.

ליפתא – لفتا: הוא כפר נטוש במבואותיה המערביים של ירושלים, המצוי בתוך שמורת הטבע מי-נפתוח (ליפתא). הכפר הנטוש ממוקם מצפון לכביש המוביל ליפו ותל אביב, במדרון היורד לנחל שורק.

בתים בליפתא צילום:Ruby1619
בתים בליפתא
צילום:Ruby1619

דיר יאסין – دير ياسين: היה כפר ערבי בהרי ירושלים כ-5 קילומטרים מערבית לירושלים בסמוך לשכונת גבעת שאול. הכפר התפרסם בשל פרשת דיר יאסין, שהתרחשה בו ובמהלכה נהרגו רבים מתושביו. הפרשה אירעה עם כיבוש המקום במהלך מלחמת העצמאות. לאחר הכיבוש עזבו אותו תושביו.

Map showing Deir Yassin and surrounds in 1948
Map showing Deir Yassin and surrounds in 1948
Deir Yassin today, part of the Kfar Shaul Mental Health Center, an Israeli psychiatric hospital
Deir Yassin today, part of the Kfar Shaul Mental Health Center, an Israeli psychiatric hospital

בית מזמיל: קרית היובל נבנתה סמוך לחורבה בשם "ח'רבת בית מזמיל" ("בית הסתתים") ובתחילה נקראה על שמה. יש הסוברים בטעות כי מקור השם הוא בכפר ערבי בשם זה שעמד במקום וניטש במלחמת העצמאות, אולם סקרים מימי המנדט הבריטי ומפות בנות התקופה ואף לפניה, מלמדות כי לא היה באזור כל כפר בשם זה. יתרה מכך, בספרו של מוחמד מוחמד שראב, "מעג'ם בלדאן פלסטין" ("לקסיקון ישובי פלסטין"), אשר ראה אור בדמשק ובבירות בשנת 1987 מופיע פירוט מדוקדק של כל היישובים שהיו ב"פלסטין הכבושה", זעיר כגדול, וברשימה כולה לא מופיע ישוב בשם זה בשום מקום, גם לא תחת "ח'רבת בית מזמיל".

שייח' באדר: שייח׳ באדר – شيخ بدر היה כפר ערבי במערב ירושלים, שנחרב במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הפך האזור לשכונת גבעת רם ועל שטחו הוקמו מבני ציבור כגון בנייני האומה ומלון קראון פלזה. לאחר שתי התקפות על הכפר בינואר 1948 תושבי הכפר ננטש באופן סופי. לגבי אופן עזיבתם של תושבי הכפר וזמנו המדויק קיימות מספר גרסאות. פרופ׳ יואב גלבר כתב כי דיווחו תצפיות של ההגנה כי יום לאחר הכרזת השביתה הכללית של הערבים, ב-3 בדצמבר 1947, ערביי הכפר עוזבים את הכפר במשאיות בטנדרים ובחמורים לכפר הסמוך והגדול יותר אל-מאלחה. לדבריו, אחרוני התושבים עזבו את הכפר באמצע ינואר ואת מקומם תפסו לוחמי הנג'אדה. הוא מזכיר גרסה נוספת ופרו-פלסטינית, לדבריו, שלפיה עזבו התושבים רק בינואר אחרי ש"הוכרחו על ידי היהודים לעזוב את בתיהם".

%d בלוגרים אהבו את זה: