משפט אייכמן **

הפוסט הזה מיועד להעביר לחברי מורי דרך ומארגני סיורים רעיון שלמדתי ממשה חרמץ. זה סיור בישיבה. בסיור זה  מדלגים על ארכיאולוגיה ומתמקדים בהנצחת זכרון השואה והשפעת משפט אייכמן על הדור השני בשנות ה-60. מרכז ז'ראר בכר (לשעבר בית העם של ירושלים) ששימש האכסניה למשפט אייכמן הוא מיקום ראוי לֹמפגש עם עדויות של שרידי השואה, עדויות של תופסי אייכמן, נאום הקטגור, פסק הדין של השופט, דברי סופרים, שירה, וסרטים. כך מכינים את האכסניה:-

  • תחילה בוחרים אתר שקשור לנושא הסיור (במקרה זה משפט אייכמן).
  • מושיבים את המטיילים בצל קרוב לשירותים (במקרה זה הכניסה למרכז ז'ראר בכר). רצוי להודיע למטיילים להביא איתם כסא.
  • דואגים שלכולם יש מים.
  • מכוונים את כל הניידים למצב טיסה.
  • על מורה הדרך להכין מראש ״מדונה״ בשבילו ורמקול לנייד.

באמצעות השמעת העדויות והשירה נוצרצ חוויה עשירה.  עין לא נשארת יבשה.

בית העם ירושלים
בית העם ירושלים

בית העם – מרכז ז'ראר בכר

בגלגולו הקודם של מרכז ז'ראר בכר בתור בית העם עבר בין:

  • רחוב הנביאים (הקונסולים), רח' החבצלת 8, ורח' פראג בתקופה העות׳מאנית
  • רחוב הנביאים 63 בתחילת המנדט
  • אולם עדן, אדיסון, אוריון, ובית פרלמן בשנים 1934-1961
  • מ1950 ברחוב בצלאל 11 ונכנס לפעולה רק בשנות ה-60.

ב-1961 הושלמה בנייתו. בית העם הוכשר כדי לקיים בו את משפט אייכמן בשנה זו. [השנות הששים שמעתי מדי שבת סידרה של הרצאות של פרוף׳ לייבוביץ בבית העם דאז.] בתחילת שנות ה-80 שופץ המבנה ומאז נקרא הבניין על שם בנו של התורם, ז'ראר בכר.

משפט אייכמן

משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית (עיתונות ורדיו) ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. בכניסה לבית העם המתינו אנשים לכרטיס כניסה במשך שעות. בבית המשפט הוצבה מצלמה במעגל סגור שהעבירה את הדיונים אל אחד מאולמות מנזר רטיסבון הסמוך, שגם הוא היה מלא בצופים.

המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב אחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בארץ, כשהחלו להבחין כי גבורה לא התרחשה רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בארץ בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובעה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי הארץ.

בכניסה לבית העם המתינו אנשים לכרטיס כניסה במשך שעות. בבית המשפט הוצבה מצלמה במעגל סגור שהעבירה את הדיונים אל אחד מאולמות מנזר רטיסבון הסמוך, שגם הוא היה מלא בצופים.

בכניסה לבית העם המתינו אנשים לכרטיס כניסה במשך שעות. בבית המשפט הוצבה מצלמה במעגל סגור שהעבירה את הדיונים אל אחד מאולמות מנזר רטיסבון הסמוך, שגם הוא היה מלא בצופים.
משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית

כאשר נלכד אדולף אייכמן, שהיה מראשי האחראים להוצאתה לפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדתו של העם היהודי, והובא למשפט במדינת ישראל, נתברר כי לא יהיה עורך דין יהודי שיסכים ללמד עליו סנגוריה. לצורך קיום נאות של ההליך המשפטי נעשה תיקון בחוק שאיפשר לעורך דין זר לייצג את אייכמן במשפטו. ד"ר סרווציוס נבחר על ידי בני משפחתו של אייכמן להיות לסניגורו, לאחר שהציע את שירותיו בשיחת טלפון לאחיו החורג של אייכמן בעיר לינץ שבאוסטריה. עם זאת, בידי אייכמן לא הייתה האפשרות לשלם את שכר טרחתו בסך 30,000 דולר, כך שממשלת ישראל נאלצה לשלם את שכר הטרחה. סרווציוס הגיע לישראל באוקטובר 1960, על מנת לייצג את אייכמן במשפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים.

״עליי להודיע בכנסת״ – נאום דוד בן גוריון

עליי להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י – 1950. (דוד בן גוריון, מתוך פרוטוקול ישיבת הכנסת, 23.5.1960)

עדות רפי איתן, מפקד המבצע ללכידת אייכמן

"שלושתנו גררנו אותו לרכב. אני בראש, תבור בגוף ומלחין ברגליים. שום התנגדות לא היתה, נשאנו אדם שנשם ונשף בבהלה ולא אמר שום מלה. זו לא היתה הפתעה, לא חשבנו שיהיה אחרת".

 

רחל אוירבך, מנהלת המחלקה לגביית עדויות, יד ושם

"אשר לסדר ההופעות של העדים הצענו לקחת בחשבון לא רק את תוכן דבריהם, הדרוש לקונסטרוקציה המשפטית וההיסטורית, אלא גם את תכונותיהם החיוביות, כדמויות מסמלות את אלה שניספו ואף את אלה שנשארו בחיים."

נאום גדעון האוזנר במשפט אייכמן – נאום פתיחה של הקטגור

 

עדות יחיאל דינור במשפט אייכמן – ק. צטניק

הילדה במעיל האדום

גבריאל בך היה סגן פרקליט המדינה ומעורב בתביעה במשפט אייכמן ולימים פרקליט המדינה.
בזמן משפט אייכמן העיד אחד העדים (דר' מרטין פלדי) וסיפר כיצד ניסה להציל את בנו מהסלקציה. בנו היה רק בן 12. אשתו ובִתו בת השנתיים הלכו שמאלה והוא לקח אתו את בנו ימינה. איש אס-אס עצר את הילד, זיהה את גילו הצעיר ופקד עליו לרוץ ולהצטרף לאמו. האב חשש איך ימצא אותה הילד בין כל האנשים שהיו שם, אבל הבן בינתיים נעלם מעיניו, והוא הספיק רק לראות מרחוק את המעיל האדום של בִּתו הולך ומתרחק עד שהיה לנקודה אדומה קטנה שנעלמה. וכך נעלמה משפחתו מחייו…
גבריאל בך עמד בבית המשפט קפוא במקומו ולקח לו דקות ארוכות עד שיכול היה להמשיך. רק לפני כשבועיים הוא קנה לבִתו אורלי בת השנתיים מעיל אדום. הוא הקשיב לעדות, מחנק טיפס לגרונו והוא לא יכול היה לדבר. העדות הזאת השאירה את רישומה גם על סטיבן שפילברג, שלקראת הכנת סרטו נחשף לפרוטוקולים של המשפט.

האומנם – את תלכי בשדה

השיר התפרסם כאשר ברקע הידיעות על התקדמות כוחות צבא גרמניה הנאצית בחזיתות באירופה ובצפון אפריקה, והמערכות הכבדות שניהלו כנגדה בעלות הברית. על אף משמעותו האוניברסלית-אישית של השיר, היו כאלה שביקשו לפרשו כביטוי לתחושת היישוב לנוכח הידיעות הקשות הראשונות שהגיעו על היקף השואה באירופה.

האמנם

מילים: לאה גולדברג          לחן: חיים ברקני וסשה ארגוב
האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

נתן אלטרמן

"כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות… אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה… כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו." ~ נתן אלתרמן בטור בעיתון דבר, 9 ביוני 1961

פסק הדין של השופטים

"אפילו מצאנו שהנאשם פעל מתוך ציות עיוור, כטענתו, עדיין היינו אומרים שאדם אשר השתתף בפשעים בממדים כאלה במשך שנים, חייב לשאת בעונש הגדול ביותר הידוע לחוק, ושום פקודה לא תוכל לעמוד לו אפילו להקלת העונש. אך מצאנו שהנאשם פעל מתוך הזדהות פנימית עם הפקודות שניתנו לו וברצון עז להשיג את המטרה הנפשעת, ואחת היא, לפי דעתנו, אף לצורך הטלת העונש על פשעים מחרידים כאלה, כיצד נולדו הזדהות זו ורצון זה, ואם היו פרי החינוך הרעיוני שניתן לנאשם מידי המשטר אשר העלה אותו, כפי שטוען סניגורו. בית משפט זה דן את אדולף אייכמן למיתה, בשל הפשעים כלפי העם היהודי, הפשעים כלפי האנושות ופשע המלחמה, בהם הורשע." ~ מתוך פסק הדין של השופטים, 15 בדצמבר 1961.

שופטיו של אייכמן: יצחק רווה, משה לנדוי, בנימין הלוי
שופטיו של אייכמן: יצחק רווה, משה לנדוי, בנימין הלוי
%d בלוגרים אהבו את זה: