ירושלים בית שני חלק 1

 מסלול:

דגם ירושלים בית שני והיכל הספר במוזיאון ישראל, ארמון הנציב בדגש מפעל אמות המים לירושלים, תקופת בית שני ברובע היהודי: שרידי חומות באזור הקארדו, הפרבר ההרודיאני, הבית השרוף, קברי הקדרון.

דגם בית שני במוזיאון ישראל

הדגם משחזר בקנה מידה של 1:50 את מראה העיר ירושלים בשנת 66 לספירה, רגע לפני שחרבה, כשהיתה בשיא תפארתה והשתרעה על פני כ–1,800 דונם. הדגם הועבר למוזיאון בשנת 2006, ושחזורו מתבסס על מקורות ספרותיים בני התקופה, על ערים עתיקות אחרות שנחשפו ברחבי האימפריה הרומית ועל תגליות ארכאולוגיות בירושלים.

 

היכל הספר במוזיאון ישראל

היכל הספר הוא משכנן של מספר תגליות ארכאולוגיות ייחודיות: מגילות מדבר יהודה וכתבי יד עתיקים ונדירים אחרים. הכיפה מכסה מבנה השקוע כדי שני שליש ממנו מתחת לפני הקרקע, והיא משתקפת בברכת המים המקיפה אותה.

הניגוד החריף בין הכיפה הלבנה והקיר השחור, בין שתי הצורות הגאומטריות ההפוכות, תורם לרושם המונומנטלי של המכלול ויוצר תוצאה חד-פעמית בנוף הישראלי.

 

ארמון הנציב בדגש מפעל אמות המים לירושלים

משחר ימיה היה קיומה של ירושלים מותנה ביכולתה לספק מים לתושביה. כבר במאה הי"ח לפנה"ס בנו שליטיה הכנענים מפעל מים משוכלל באזור מעיין הגיחון. המעיין  המשיך לשמש מקור מים עיקרי לתושבי העיר עד ימי הבית השני. ירושלים – עיר הבירה והמקדש- גדלה אז והפכה מטרופולין שמשכה  המוני מבקרים ועולי רגל בכל ימות השנה ובעיקר בשלושת הרגלים. העיר נזקקה בדחיפות למקורות מים חדשים שלא היו בתחומה. המלכים החשמונאים והמלך הורדוס פנו להר חברון הגבוה מירושלים . הם ניצלו ידע שרכשו מהעולם ההלניסטי-רומי ובנו אמות מים ארוכות ומפותלות שהזרימו אל העיר את מי המעיינות שמדרום לה. במפעל מתוחכם זה שולבו אמות בנויות וחצובות, מנהרות פירים, סכרים ובריכות ענק.

המפעל התפתח בשלבים – מימי החשמונאים (תחילת המאה הראשונה לפנה"ס), עת נבנתה 'האמה התחתונה' מעין עיטם אל בית המקדש, ועד  לשיא בסוף ימי הבית, כאשר נכללו בו חמש אמות מים. לאמה התחתונה מכוונים דברי התלמוד הירושלמי: "אמת המים היתה מושכת לו [=למקום הטבילה במקדש] מעיטם" (יומא ג, ח).

מנהרת ארמון הנציב היא קטע אחד באמה התחתונה. אורכה של אמה זו כ-21 ק"מ, פי שניים מהמרחק האווירי שבין עין עיטם להר הבית, ושיפועּהּ – 1.4 פרומיל. מנהרת האמה החוצה את רכס ארמון הנציב מדרום לצפון לאורך כ-400 מטר, "חסכה" עיקוף של כ 3.5 ק"מ סביב צלע ההר. לצורך חציבתה ולתִחזוקה נחצבו שישה פירים אנכיים היורדים מפני השטח אל האמה. חציבתה של המנהרה בעומק רב בבטן ההר, ללא אמצעים מודרניים, היתה ללא ספק הישג טכנולוגי מרשים.
לפני הכניסה למנהרה, מומלץ לסייר מעליה בקו הפירים המציין את התוואי שלה. פתחי הפירים 3-4, וכן הרחבות ליד פתחי הכניסה והיציאה של המנהרה, הם תחנות מתאימות לדיון  בתולדות האמה התחתונה בפרט  ובמפעל המים הקדום בכללו.
פיר 4  פתחו  בפסגת הרכס והוא העמוק ביותר בין ששת הפירים (40 מ'). חלקו העליון היה במקורו בור מים בחצרו של בית חווה מימי החשמונאים. בית החווה השתייך לעורף הכפרי  שהקיף את העיר וסיפק לה תוצרת חקלאית.
פיר 3  סביב פתחו הותקנה רחבת תצפית, שממנה ניתן לצפות דרומה. על הרכס הרחוק נראים היישובים רמת רחל (מימין) וצור בהר (משמאל). מעבר להם מתנשא רכס הר חברון לגובה של כ-1000 מ'. את מי המעיינות שנובעים בעמקי רכס זה שבין בית לחם לחברון, החלו להטות בימי הבית השני באמות המים לעבר ירושלים.

באמצע המאה הא' לספירה כלל מערך אמות המים באזור חמש אמות: שתי האמות הדרומיות,  אמת מעיינות ערוּב ואמת עין אל ביאר,הובילו את מי המעיינות שבאזור גוש עציון של היום אל בריכות שלמה, שהיו לב המערכת; שתי האמות הצפוניות הזרימו את מי הבריכות והמעיינות שסביבן אל ירושלים: האמה התחתונה – פנתה אל בית המקדש והאמה העליונה אל ארמון הורדוס שבעיר העליונה (סמוך לשער יפו ומצודת דוד בימינו). אמה חמישית סיפקה מים להרודיון – המבצר, הארמון והמרכז המנהלי שבנה המלך הורדוס בגבול מדבר יהודה. פסגתו של הרודיון בולטת בכיוון דרום מזרח.
במפת הפסיפס (מעשה האמן חיים קפצ'יץ') ששולבה בפתח הפיר מצוירים  מרכיביה העיקריים של מערכת האמות וכן מכשירי מדידה שבעזרתם הצליחו הקדמונים לקבוע את תוואי האמות ולשמור על השיפוע הדרוש להזרמת המים בכוח הכבידה (גרוויטציה).

תקופת בית שני ברובע היהודי:

-22

jrst0208-11

jrst0210-11

jrst0211-11

שרידי חומות באזור הקארדו

חלקים מהחומה הראשונה התגלו סביב הר ציון,‏ לאורך חומת ימינו ליד שער יפו, וכן בקארדו, שבו התגלו שרידי שער, אשר מזוהים כ"שער גינת" המופיע בכתבי יוסף (תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ה', פרק ד', ב).

 

הפרבר ההרודיאני

הרובע ההרודיאני הוא האתר הגדול והחשוב מבין אתרי בית שני ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. זהו מתחם של ששה בתים היושבים במורד הגבעה הצופה להר הבית סיכום מקורס מורי דרך ירדנו במדרגות מתוך הרובע היהודי לעומק של 2000 שנה, לתקופה בה יושבת באזור זה העיר העליונה של ירושלים. הגבעה המערבית בימי בית שני, בחלקה ההרודיאני, נקראת "העיר העליונה". עליונה "טופוגרפית" (גבוהה) לכיוון הכותל המערבי יורדים), כמו כן יושבים בה המעמד העליון של ירושלים, כוהנים והעלית החברתית, העשירים עם בתיהם המהודרים, אלה שיכולים להינות מהמילה האחרונה של האומנות והארכיטקטורה של אותם ימים.  מדובר בבתיהם של אצולת ירושלים בתקופה ההרודיאנית , כנראה ממשפחות הכהונה שתכננו מעונותיהם בסגנון רומי-הלניסטי בהתאם לרוח התקופה. השרידים הארכיאולוגים שייכים לקומות המרתף של המבנים, שבעבר היו בני שתי קומות. 

תכולתם מעידה על עושרם של בעליהם- חדרי אחסון לרוב, בורות מים, מקוואות טהרה, תנורי בישול, רצפות פסיפאס, סטוקו ( טיח) מהודר ואפילו ציורי קיר ( פרסקו). בחפירות נמצאו חפצי נוי ומוצרי מותרות, המעידים על תרבות דיור גבוהה, צלחות טרה סיגילטה מעוטרות, קנקני יין מיובאים ( אמפורות), צלחות למזיגה וכלי אבן רבים, בהם השתמשו משפחות הכהונה מסיבות של טומאה וטהרה. נחמן אביגד (עם צוותו עמי מזר, רוני רייך, צבי מעוז ואחרים) בצעו החפירות  וכיסו אותם. בהמשך הוצבו עמודי בטון שמעליהם נבנה הבניין – וכל הממצאים לא נפגעו… ( למעלה מתגוררים אנשים בני ימינו ומתחת התגוררו לפני אלפיים שנה – ושניהם גרים בכפיפה אחת- שילוב נהדר של איזור מגורים עם חפירה מסודרת.. המבנה מתקופת בית הורדוס ( 60 לפנה"ס ועד 70 אחרי הספירה). חלקו חצוב בסלע וחלקו בנוי על גבי הסלע . מרחצאות ומקוואות – מגגות הבתים אספו את מי הגשמים בעזרת מערכת מרזבים מפותחת (בדומה למערכת שהתגלתה ב-"ממשית"). רואים בחדר אמבטיה אובלית, בחזיתה רצפת פסיפאס המוליכה אותנו לחדר נוסף (אף הוא עם רצפת פסיפאס) ומשם יורדים אל מקווה טוהרה.

רצפת פסיפאס – צבעונית, מהקדומות שאותרו בארץ ( אולי הקדומה ביותר) דומה בצורתה לזו שבארמון המערבי של המצדה. צבעים אדום, שחור וצהוב  אבנים שזהו צבעים והם אינן צבועות). רצפה בעלת דגם גיאומטרי וגם הרוזטה, וולוטות הנמצאות במסגרת.

כניסה למקווה – במדרגה העליונה מתקן אגול באבן ריבועית (בעלת חורים קטנטנים) – נקראת " עריבת רגליים" או "מערבה" תפקידה לנקות רגליים טרם כניסה למקווה. המקווה ע"פ הכלל מטויח, חייב להכיל לפחות 40 "סיאות מים", רואים בור קטן (האוצר) שאליו זורמים מי הגשמים, וניתן להבחין בפתח צינור (אביק) המעביר את מי הגשמים למקווה. זוהי מקווה פרטית (אין הפרד בין ה"עולה" לבין ה"יורד" כמקובל במקוואות ציבוריים כדי למנוע נגיעה בין טמאים וטהורים). אין מקוואות בימי בית ראשון. יש להבדיל בין רחצה רגילה לבין היטהרות. המקווה משמש להיטהרות ולא לרחצה.

רצפת פסיפאס – צבעונית, מהקדומות שאותרו בארץ ( אולי הקדומה ביותר) דומה בצורתה לזו שבארמון המערבי של המצדה. צבעים אדום, שחור וצהוב  אבנים שזהו צבעים והם אינן צבועות). רצפה בעלת דגם גיאומטרי וגם הרוזטה, וולוטות הנמצאות במסגרת.

אמבטיות ובתי מרחץ – החלו בעולם ההלניסטי והרומי- אין מתקנים כאלה בתקופות קודמות יותר. תרבות זו מהעולם ההלניסטי.

אמות מים – ראשונות בעולם (בדומה לזו שבפרגמון-תורכיה) מהתקופה הביזנטית-רומית.

חומות ירושלים – ירושלים מימי בית 2, ע"פ יוסף בן מתיתיהו-  "והעיר הייתה מוקפת שלוש חומות בצורות מכל עבריה, מלבד המקומות אשר לא תדרוך בהם רגל איש…" מתאר הצד הטופוגרפי של ירושלים ( גיא בן הינום, נחל קידרון וגיא הטירופיאון ביניהם). בתקופת הורדוס היו שתי חומות : האחת חופפת את החומה הרחבה משלהי בית ראשון, השניה  מצויה בין שתי החומות האחרות, החלה ( לדברי יוסף בן מתיתיהו) " על יד השער הנקרא גינת (קרוב לקבוצת המגדלים) אשר לחומה הראשונה והקיפה את רוח הצפון לבד והשתרעה עד מצודת אנטוניה (היא המצודה הצמודה להר הבית מצפון" .  החומה השלישית, היא החומה החיצונית, הקרובה אלינו ביותר. החלה בסמוך לשער גינת והסתיימה בחומתו הצפונית של הר הבית. השאלה העולה מאליה היא כמובן לשם מה נבנו שלוש חומות שונות לעיר, כשניתן היה להסתפק בחומה אחת ארוכה? ההסבר הוא פשוט ביותר: חומות אלו נבנו לאורך כמאתיים שנה, כל אימת שהעיר גדלה ובנה רובע חדש מחוץ לחומה, הוקף רובע זה במשך הזמן בחומה, וכך נוספו לחומה הראשונה חומה שניה ושלישית. החומה הראשונה והשניה הוקמו כנראה בתקופת החשמונאים ובעוד החומה השלישית נבנתה סמוך לפני החורבן, ובניינה הושלם בחופזה רק לקראת פרוץ המרד ברומאים. התפשטותה של העיר בשלבים האחרונים היתה בכיוון צפון, שכן במזרח ובמערב נחסמה התפשטותה על ידי נחל קידרון וגיא בן הינום. ארמונו של הורדוס,ע"פ יוסף בן מתתיהו,  יצירה המפוארת ביותר, אפילו בית המקדש הנהדר לא הגיע ליופיו (מגדל היפיקוס- איזור מצודת דוד ) "וגם בניין האלוהים לא דמה אליו בהדרו" –  מארמונו זה לא נותר דבר.

מקדשם של החשמונאים – אותו מקדש שהם טהרו  (חג החנוכה) בימי יהודה ( לאחר קרב אלעשה) , הורדוס לא אהב "מקדש צנוע זה"  והחליט לבנות את " פודיום (מסד)  הגדול ביותר בעולם הרומי.

בית המקדש של הורדוס – אורכו מצפון לדרום 485 מ', הבתים ההרודיאנים בהם אנו מבקרים נבנו כאשר בית המקדש הענק והמפואר שבנה הורדוס עמד על תילו. את יופיו פיארו בכל העולם העתיק.

תצוגת כלים –  נרות חרס, כלים, כעריות מימי בית ראשון, צלמית פריון מחרס ( בית ראשון), כלומר מרחק 150 מ' מבית המקדש היהודים עדיין החזיקו צלמיות פריון.  נרות שמן, והתפתחותן תוך הדורות אך המבנה של כלי חרס לנר נסגר אט-אט ו"נצבט" בצידו . כלי אבן- כלים, מגוש אבן קרטונית ( יוצרים חלל בסלע קרטון ומתקבל קנקן, טס הגשה ועוד. עבודה מקצועית וקשה ביותר הנעשית על גבי מחרטה מיוחדת, כלי בירה, כלים לחלב, קדרת בישול מפוארת. כלי חרס- מצויירים בצריבה דקה מאד, של עשירי ירושלים. כלי האבן- נפיצותם בבתים, בבתי הכהנים על מנת למנוע טומאה ( כלי חרס אם נוגע בטומאה הוא נשאר טמא יש או לשוברו או לטבול אותו במקווה). התפתח ויכוח בין הפרושים והצדוקים- גם כלי האבן היו חלק מהבדלי המסורת -הפרושים  טענו כי כלי האבן מקבלים טומאה- להם לא היו כלי אבן שהם המאד יקרים. הצדוקים שהיו הכהנים ועשירים, להם כלי אבן, טענו שכלי אבן אינם מקבלים טומאה וכך נפסק שאינם מקבלים טומאה ולכן אין צורך לטובול אותם במקרה.

כלי מחומר אלבאסטר- חומר שיש , יבוא.

כלי זכוכית- עשוי בניפוח לתוך דפוס תבנית, עבודה מוזמנת על ידי נשים עשירים ביותר, מהאומן לייצור עבורם.

פלך טויה, משקלות אבן, שעוני שמש (מצרך יקר אותם ימים- יש לבצע מדידות מדויקות ביותר על מנת להתאימו).

שולחן עגול על רגליים מאבן, בעלי עיטורים מרהיבים של צידי לוח האבן וקצוות הרגליים הנוגעות ברצפה.

מנורת שבעת הקנים

טיח שעליו חקוקה מנורת שבעת הקנים עם בסיס. לבסיס חשיבות רבה מאחר ולא ידעו כיצד היה הנראה בעבר. המנורה המובעת בשער טיטוס ברומא אינה בעלת הבסיס המקורי. מאחר וכאן המדובר במשפחת כהנים , ואלה נמצאים יום יום במקדש והרי הם רואים המקור כל העת- נראה שכך היתה נראת המנורה. המדובר בחיקוי מנורה מתקופת הבית עצמו ( לא אחרי התקופה  או מרומא) – בזמן שנחקקה והמרחק מהם הבית כנראה כי מדובר בציור אוטנתי ביותר.

ריצפת פסיפאס גדולה (עברה שיקום) ושולחן מלבני, אבן מעוטר לתפארת, וכלי אגירה אדיר מאבן- כלי עם ידיות גדולות- אמפורה- כלי  נישא בשניים, החלק התחתון " שפיצי", תמיד הייתה לכלי כזה תושבת ( כולל באניות כשיצאו עם יין.

ניתן להבחין בטיח על גבי הקירות המוכיח שכל הבניין היה מצופה בטיח צבעוני – פרסקו.

הבית בתקופת המרד – אותה תקופה שכנו בבית המורדים (נראה כי לא התחשבו בשעת מצוקה באדריכלות המעודכנת, חיו בצפיפות ושינו את המבנה לצרכיהם המיידיים). המקדש כידוע חרב בט' באב 70 לספירה והאזור הזה ( המערבי-העיר העליונה) חרב בח' אלול- חודש ימים לאחר נפילת כל העיר  (כך מספר יוספוס פלביוס). החלק הזה של העיר היה עליון יותר, בתיה היו חזקים יותר, החלק שלא נהרג נראה כי ברח למקום זה. במקום זה נתגלו מערות מסתור ובריחה , בספרו של מתתיהו יש סיפורים נוראים על מה שקרה במקום זה ( הרעב והחולי) – חודש נורא בתולדות ירושלים , לבסוף נופלת העיר  ומתחילה התקופה הרומית.

(יורדים לרחבה) במקור היה במקום עמודת עמודים, רצפה מקורית, שבר אבן לבנה משושה, אבנים שחורות מרובעות, אדומות ומשולשות. בשרטוט המקורי רואים את התכנון המקורי. זוהי חצר פתוחה, באמצעותה רצפה ועמודים מקוריים עם וולוטות, ביטוי לעושר והרבה מקוואות, יותר מאשר בבית רגיל. כל המבנה מהווה בית אחד של 600 מ"ר. הטרקלין: אולם האירוח- ענק, ממנו נכנסים לחדרים שבהיקפו. על גבי הקירות טיח צבעוני- הפרסקו שציפה את קירות החדרים. במקום זה התגלו כלים רומיים באיכות שלא התגלתה בארץ ישראל- ממורקים ומזוגגים בעופי דקיק וחזקים ביותר. כלים חומר טרסיגלתה ( קבוצת כלים רומיים איכותיים שהיו בבתי העשירים ברומא).  התקרה משוחזרת על פי החלקים שנפלו ונמצאו מטה. שולחנו האבן חדרים, נרות שמן מחרס, קסתות דיו, בקבוקוני בושם, כלי עצם וכלי משחק. 4  דיסקיות עם מספר רומי עליהם, אביגד שהגיע למסקנה כי כנראה המדובר בדיסקיות מנוי תאטרון בירושלים    ( על פי סיפורי יוסף בן מתיתיהו אודות תיאטרון בירושלים). מההיפודרום והתיאטרון לא נותר זכר.

בסיום הטראגי, ח' באלול, פורצת האש, אוכלת את כל הטיח הצבעוני, מבנה ובו קורת עץ- אחת מהן נפלה  ונפמצאה מפויחת. יודעים כי המדובר בח' באלול, 70 לספירה ( נמצא בתוך אקווריום זכוכית) עם שרידי רצפת הפסיפאס שעלתה באש.

 

הבית השרוף

 

קברי הקדרון

 

 

סיכום של בית ראשון ובית שני

ציוד:              נעלי הליכה, ביגוד מתאים, אוכל ושתייה לכל היום.

ביבליוגרפיה:

 

1. ירושלים וכל נתיבותיה – אייל מירון, יד בן צבי.

2. עידן: המלך הורדוס ותקופתו, יד בן צבי.

3. אטלס כרטא לתולדות ירושלים – דני בהט.

4. גבריאל ברקאי, הקמת מתחם הר הבית ע"י הורדוס, הוצאת אריאל.

5. צביקה צוק, מים בקצה המנהרה, יד בן צבי, 2011.

הכנה לסיור במסגרת קורס מורי דרך תשע"ד (חופים) שלוחת חיפה
מדריך: איל מירון





%d בלוגרים אהבו את זה: