יום הנצחון על גרמניה

חגיגת ווטרנים בנצרת עילית – יום הנצחון על גרמניה

הרגשתי חובה מוסרית להשתתף בחגיגת וטרנים – הלוחמים היהודים שהשתתפו במלחמה נגד הנאצים – כי גם דודי היה קצין בצבא האדום ונהרג בקרב. רשמתי ביומן שביום התשיעי במאי השנה אחפש מפגש חיילים יהודיים ווטרנים. ברור שמי שיכול היה להיות חייל בשנות מלחמת העולם השניה צריך להיות בן 80+++ או 90. כשרואים את הקשישים הללו, קשה לתפוס שהם היו פעם צעירים וחזקים וגם הרגו את אויבינו.

האירוע אליו פרצתי נערך בנצרת עילית. העיריה הפנתה אותי למתנ"ס ברחוב עצמון 7. כשהגעתי לרחוב עצמון ושאלתי עוברים ושבים היכן המתנ"ס ולא ידעו להגיד לי. כנראה שהמתנ"ס פופולרי לציבור מצומצם או לציבור סקטוריאלי בלבד. המתנ"ס מכונה "בית התרבויות" – שם מעניין שדורש עיון ומנציח את זכרו של פנחס לבון – דמות שלא זכתה לכבוד רב אצל בן גוריון. לבית התרבויות יש מערכת הגברה שעמדה לרשות הנואמים, הזמר (ברוסית) והמנחה אך לדאבוני מקהלת גיל הזהב ששרה ברוסית לא השתמשה בהגברה ובקושי היה אפשר לשמוע אותה.

הווטרנים הוזמנו לארוחה אשכנזית: גפילטע פיש, מלפפונים חמוצים ויין.

המוזמנים התיצבו עם כל עיטורי הקרבות מצוחצחים ומוצגים על דש בגדיהם. גם גברים וגם נשים יש בין הווטרנים. בודדים לבשו גם את מדיהם וחבשו את כובעיהם הצבאיים הרוסיים הגבוהים כל כך. צלמים של העיריה צלמו את האורחים ומיד הציגו את תשורת תמונותיהם הממוגנטות. ראש העיר שמעון גפסו חילק בעצמו לכל אורח תעודה יחד עם פרח. כשצעד לכיוון דלת היציאה, איפה שאני מיקמתי את המארב שלי, אישה אחת אמרה לו במבטא רוסי כבד של תלמידת אולפן, " אנחנו אוגבים אותך."

השתלבתי בין הצלמים. לכל ווטרן קשיש שהתקרב אלי אמרתי "פוז'אליסטה" – "בבקשה" "пожалуйста" ולאחר שהוא עמד דום וחייך לעדשה שלי (ושאל היכן יקבל את התמונה שלו) אמרתי "ספאסיבו" -"תודה" "спасибо" וכולם היו מפסוטים.

תסתכלו בתווי הפנים של יהודים הללו. עוד לפני שאני נולדתי הם קיבלו על עצמם להכריע את מדינת הרשע של הנאצים הגרמנים. תסתכלו ותגידו "כל הכבוד".