DSC_4589-1

אני יושב ובוהה בנוף המדברי החולף מול העיניים – 13

553514_422863464419141_509435252_n

אני יושב ובוהה בנוף המדברי החולף מול העיניים.
רוצה להרדם ולא מצליח. כבר שעה.
הגוף מלא עדיין באנדרנלין שלא נותן מנוחה. והמחשבות רצות בראש.
אני חושב על הרכיבות הראשונות שלי מסביב למושב, על הרכיבות לקשת, על רכיבות השטח, על רכיבות הכביש, כל הרכיבות מתגמדות לעומת הרכיבה שזה עתה סיימתי.
סיימתי את "רוכב ישראל". רכיבה בת שלושה ימים לכל אורך הארץ.
אני, זה שעד לפני שנה וחצי, לא ידעתי ספורט מהו, בטטת כורסא, חוזר הביתה עכשו באוטובוס מאילת, כשרכבתי מתל- חי לאילת.
אני פשוט לא מאמין, לא נרדם למרות שאני מאד עייף, ומשחזר בראש את כל התהליך שוב ושוב.
איך שיצאנו ביום הראשון מתל-חי 350 רוכבים, ורכבנו עד תל אביב, וביום השני רכבנו מתל אביב למצפה רמון, ובשלישי ממצפה רמון לאילת, הגאווה גדולה, ההישג מבחינתי עצום, עד כדי בלתי ניתן לתיאור. חוויה שלא תשכח. 587 ק"מ, ב 3 ימים.
כבוד.

שנתיים בדיוק עברו מאז סוכות 2007, בו השתתפתי ב"רוכב ישראל".
אין ספק ש"רוכב ישראל" היה עבורי מין "תעודת כניסה" לעולם האופניים "המקצועי" יותר. לא שהפכתי לרוכב תחרותי, שקבוצות מהטור-דה-פראנס רצו לסגור איתי חוזה, אלא הפכתי בעיני עצמי
לחובב-מקצוען. הרשתי לעצמי את התואר "רוכב אופניים".

מאז אני רוכב בקביעות לפחות פעמיים בשבוע. כביש, שטח, מה שבא ברוך הבא.
להחזיק "שגרה" ולהתמיד ברכיבת אופניים זה לא פשוט. חוכמה קטנה יחסית, לצאת ולרכוב ביום אביבי, רכיבת כביש של 50 ק"מ, ולחזור מחוייך. החוכמה היא לשכנע את עצמך לצאת מהמיטה החמה, ולרכוב ביום חורפי, שהטמפרטורה בחוץ סביב ה 5 מעלות, או לצאת אחר הצהרים, כשהצמיגים נדבקים לאספלט הלוהט, ב 40 מעלות בקיץ. תאמינו לי- זה לא פשוט.

אז איך בכל זאת מחזיקים "שגרה" בלי להשבר ?
ברור שצריך כח רצון חזק. כח הרצון הזה אצלי, מקורו מהפחד הבסיסי לא לחזור להיות האדם השמן שהייתי לפני שהתחלתי לרכוב. המחשבה הזו משמשת כדלק, וגורמת לקום מהמיטה להתלבש ולצאת לרכיבה.
אבל אצלי מחשבות לבד לא מצליחות לעשות את העבודה מספיק טוב.
אני חייב גם גרויים חיצוניים. מה לעשות… ככה אני בנוי, זה אני, לצערה של אשתי…ומנהל הבנק שלי.
ולכן אני עד היום, חייב לחדש משהו מידי פעם. זה לא משנה אם זה אופניים חדשות, חולצה חדשה, איזה גאדג'ט אופניים חדש, או אפילו מסלול חדש שלא הכרתי, כל דבר חדש מכניס עיניין ושומר על הגחלת של אש הרכיבה, דולקת.
תחביב האופניים הוא תחביב לא זול, כבר אמרתי את זה איזה מאה שבעים פעמים. אני מחזיק באורוות האופניים שלי היום שלוש זוגות אופניים. אחד כביש, אחד שטח, ואחד סייקלוקרוס (אם לבושתכם הגדולה לא הבנתם את הקללה הזו ,אז אלו אופני כביש לתנאי שטח ובוץ ) ואני מקפיד לרכוב על כל אחד מהם מידי פעם. אם לא רכבתי על זוג אחד יותר מחודש, ההרגשה של הרכיבה המחודשת עליהם, היא ממש כמו על אופניים חדשים, וזה עושה הרגשה טובה, ומזין בדלק את הרצון להמשיך ולהתמיד. אני מכיר את עצמי ויודע שאם תכבה אצלי הגחלת הזו,של אש הרכיבה, ויהיה פסק זמן משמעותי שלא ארכוב, לחזור ולרכב יהיה לי מאד קשה. גם בהיבט הפיזיולוגי, וגם בהיבט הפסיכולוגי.
אז אני דואג שלא יהיה שבוע ללא רכיבה אחת לפחות.

דבר נוסף וחשוב מאד הוא להשתדל למצוא קבוצה ולרכוב איתה. כרוכב שרוב רכיבותיו היו לבד, אני יכול להעיד שהרכיבה עם קבוצה, או אפילו עם חבר אחד, היא משהו אחר לחלוטין. כי כשאתה מתחבט עם עצמך אם לצאת או לא לצאת לרכיבה, ועדיין לא החלטת סופית אם יש לך חשק או לא לרכיבה עכשו, טלפון או סמס אחד מחבר, גורם לך להתלבש ולצאת. גם טיול עם חברים שנקבע מראש, וידוע מראש, נכנס ליומן ולשגרה, וברור לך שאתה מגיע. החברים מדרבנים אחד את השני והאוירה בטיול שונה לחלוטין מאשר לטיול לבד. יאללה, אני צריך לסיים ולצאת לרכיבה. חג שמח !!

http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: