hoshvilim.com

איזה עולם קטן…… – 19

334225_419965664708921_265746151_o

איזה עולם קטן……

מיד אחרי סוכות, הסכמנו אשתי ואני שבחנוכה אנחנו נופשים עם הילדים.
איפה?
באילת.
לאחר סקר קצר, הזמנו חדר במלון ל 5 ימים באילת בחנוכה. גם חברים טובים שלנו מאיזור המרכז יהיו באילת. איזה כיף. לי היה ברור שאני לוקח אופניים לאילת. לאשתי זה היה קצת פחות ברור. עם התקרב מועד הנסיעה, אשתי הראתה פחות ופחות התלהבות לשיתוף האופניים בחופשה המשפחתית. טיעונים כמו "אני אהיה לבד עם הילדים, ואתה תעלם לך…." עלו וצצו להם…. בצר לי, ועם התחושה שאני עומד להפסיד את הקרב הזה התחייבתי: "אני לוקח את האופניים, ואני מתחייב שלא תרגישי שהבאתי אותם !" כנגד טיעון שכזה- אף אחד לא יכול לעמוד.
מוצא"ש, נר שני של חנוכה, אנחנו מעמיסים את הרכב, וגם אופני הכביש שלי מועמסות, אחר כבוד, על המנשא האחורי באוטו. בשעה 03:00 לפנות בוקר- אנחנו יוצאים לאילת.
הנסיעה הלילית ברכב לאילת, במשפחתנו, היא חלק מהחוויה. נכון שאין מה לעשות באילת בשעה 8:00 בבוקר, אבל אנחנו לא מוותרים. הילדים ישנים רגועים באוטו, ואנחנו מפליגים לתוך הלילה בדרכנו דרומה. שקט באוטו. בזמן שאשתי מהרהרת איך "לתזז" אותנו בבילויים משפחתיים באילת, אני מתכנן את הרכיבות המדהימות שיהיו לי. ברור לי שכדי לעמוד בהבטחתי, אצטרך לקום מוקדם מאד בבוקר. זה המחיר, אין ברירה.
ביוטבתה, שבע בבוקר, אנחנו עוצרים לארוחת בוקר מסורתית של היורדים לאילת. נכון שאת השוקו שלהם אפשר היום להשיג בכל פיצוציה מצויה בחצי מחיר, אבל מסורת זו מסורת. כמו שהיה שירדתי בגיל 10 עם ההורים שלי לאילת, ושתינו את השוקו הזה, שהיה הכי טעים בעולם.
כאן מתחוור לנו שגם השנה, אילת תהיה בדיוק כמו שאנחנו מכירים בחנוכה. מלאה בדוסים מכל הארץ. כבר במגרש החניה ביוטבתה רואים את האנשים עטופי הטליתות, טרוטי עיניים, מתפללים להם בין דמויות הפרות הפזורות להם ברחבת האורחן, וכבר מזהים חצי ממושב אבני איתן, שירדו לטיול מסורתי לסביבת עיר הקיץ הנצחי. אחרי שאמרנו שלום שלום, לכל מי שהכרנו, המשכנו לאילת.
את החדר, כמובן, אי אפשר לקבל בשעה 8 בבוקר, אז הילדים הקטנים בבריכה, ואני יושב על שפת הבריכה, עם בתי הבכורה, ליבי, בוהים במים, ומחכים. אחרי שעתיים קבלנו חדר, ופרשתי לי לשנת צהרים משיבת נפש.
אחה"צ אין ברירה, לא עומדים בלחץ של הילדים, יוצאים לטיילת של אילת. הדוסים מכל הארץ, ממלאים את מקומם של הערסים שבדרך כלל פוקדים את הטיילת בשעות אלו. דתיים מכל סוגי הכיפות, שחורות וסרוגות, בכל גודל, וחצאיות מכל סוג, ממלאים את הטיילת. אפילו התור הצווחני ל"סלינג שוט", הדבר הזה, בצורת כדור, שמשליך אותך בדהרה השמיימה, מלא באימהות ובנות מההתנחלות גבעת קוקיה, שמסתכלות במסכים, עם חיוך מאוזן לאוזן על הפנים…. ומקפידות לפני הכניסה לכדור, להסיר את כיסוי הראש…. שמא יטה, ויפול. אחרי שאמרנו שלום לחצי מהעוברים ושבים, ושליש מאנשי רמת הגולן, חוזרים לחדר.
בזמן שכולם מתארגנים לשינה, אני מכין את האופניים על אביזריהם, לבוקר המחרת.
השעה 04:30 בבוקר. השעון מצלצל. אני מתלבש, שותה משהו ויוצא לדרך. המעלית מגיעה תוך שניה, חושך מוחלט בחוץ, פנס הלד החדש שלי, מוכיח עצמו, ומאיר את הדרך בעוצמה. הכיוון – הר יואש, ההר הגבוה ליד העיר אילת. רכיבת חימום קצרצרה, מאיזור המלונות לכיכר הראשית של אילת, ומשם מתחילה העליה, שתסתיים לה רק בעוד כ 13 ק"מ, של עליה רצופה. העליה לא פשוטה, אחרי כ 2 ק"מ, יוצאים מהעיר, ומתחילים לטפס על הרי אילת. שקט מוחלט, חושך מוחלט, רק אני, הקדוש ברוך הוא, והרי אילת. שלווה שלא תאומן. אני מקשיב רק לנשימות שלי, אף רכב לא עובר. עוברים את החטמ"ר, והאוגדה, ואז…..מרחוק אני מזהה אור אדום מנצנץ. אין ספק. אני לא המשוגע היחידי. עוד מישהו הביא אופניים למלון, קם ב 5 בבוקר, ומטפס. אני חייב להשיג אותו, אולי אנחנו ממלונות שכנים, ונרכב יחד בימים הקרובים. אחרי כ 20 דקות של טיפוס מאומץ, אני מגיע לרוכב האופניים. "אלי, מרמת הגולן", אני מציג את עצמי, הרוכב מציג עצמו, אילתי, מקומי אך מזכיר את שורשיו, מכפר ג'וליס שבגליל. ברור שאחרי שאלה אחת כבר היה לנו מכר משותף מהצבא. בטח ירד לאילת בעקבות עבודה בתיירות….. אני חושב לעצמי. "אתה עובד בתיירות?" אני שואל, "כן", הוא עונה… אני מנכ"ל הקלאב הוטל. אחרי שתיקה קלה , יורד לי האסימון. בחנוכה לפני שנתיים, היינו עם אותם חברים טובים, במלון קלאב הוטל, וקיבלנו שדרוג מטורף בחדר, כי חבר שלי, היה חבר טוב של מנהל המלון. ואכן, חברי החדש לרכיבה, הוא חבר טוב, של חבר שלי שאיתו ירדנו לאילת. איזה עולם קטן, אתה חוזר שוב ושוב על הקלישאה, שכל כך מתאימה……
אז חברי החדש, הוביל אותי אחריו, למסלול הקבוע שלו, שהיה ארוך ממה שתכננתי, דיברנו במשך כ 45 דקות , בהם הכרנו האחד את השני, כמו שרק רוכבי אופניים יודעים לעשות. תקציר החיים ב 45 דקות. עברנו את מעבר גבול נטפים ב 5 ק"מ בערך, עד מקום שנקרא חירבת בודדה, שם עטינו מעילים, כיסויי אוזניים, ושעטנו חזרה למטה לאילת, בקור מקפיא , במהירות 80 קמ"ש בירידות המדהימות האלו.
בשעה 7:30 נכנסתי לחדר, כולם ישנים עדיין, ואני מלא בחוויות כאילו עבר יום שלם.
כך מידי בוקר…. יוצא ב 5:00 בבוקר, וחוזר ב 7:30.
עמדתי בהבטחה שלא ירגישו שהבאתי אופניים.
אה כן…. בסוף הרגישו…. קיבלנו הזמנה לארוחת צהרים במלון קלאב הוטל….

http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: