DSC_4591

אז מה עכשיו ??? – 10

DSC_4590

אז מה עכשיו ???

ואז הבריק במוחי הקודח הרעיון, שארכב באופניים להורים בקרית- אתא ואפתיע אותם. סך הכל 100 ק"מ של הנאה צרופה, כביש עמוס תנועה, ו"תמיכה" רבה של אשתי….ואמא שלי….

מה עכשיו ?
שאלתי את עצמי חודש שלם, יום יום, אחרי הרכיבה ההיא לחרמון.
למה יש לשאוף ?
הכל כבר מתגמד לעומת הרכיבה הזו לחרמון.
לתחרויות לא ארשם, גם ככה כולם בשבת…(תרוץ טוב). אז מה האתגר הבא, מה ימשוך אותי הלאה ?
התשובה לא אחרה לבוא, וכמובן גם היא הגיעה משיטוט מסיבי באינטרנט בלילות ארוכים.
רכיבה למרחק- זה הדבר הבא, אמרתי לעצמי.
מה זה רכיבה למרחק, אתם שואלים.
או !! שאלה מצויינת.
זו רכיבה שכל יעודה הוא גמיעת מרחקים ארוכים, רכיבת טורינג בלע"ז. אין כאן עניין של מהירות או השגיות, אלא רכיבה למרחק ארוך לשם הפאן והאתגר. כמובן שגיליתי שיש לא מעט חבר'ה שהשריטה שלהם היא רכיבות ארוכות, כמו נגיד מת"א לאילת, סתם ככה באיזה יום חמישי בערב, או באר שבע אילת וחזרה, דרך מכתש רמון, מין קפיצה קטנה שכזו לאילת, לאיזה רכיבונת קלילה.

אז בואו נגדיר שרכיבה ארוכה זה כ 100 קילומטר וצפונה.
והנה רצה הגורל, ובשבוע אחרי שאני משוטט סתם כך להנאתי באינטרנט, וחושב כל מיני מחשבות, תכננתי לנסוע עם משפחתי לשבת להורי בקרית- אתא. כן, יש מקום כזה, והוא בקריות ליד חיפה.
ואז הבריק במוחי הקודח הרעיון שארכב עם האופניים להורים ואפתיע אותם , אשתי תגיע אחרי ברכב עם הילדים, ונחזור יחד במוצ"ש, כאשר האופניים על מנשא ברכב.
הרעיון מאד מצא חן בעיני.
המכשול העיקרי שעמד בפני הוא לא המרחק, לא המאמץ, לא החום, ולא הקור.
המכשול הוא אשתי.

בואו נגדיר שאשתי סובלת מדיס-התמצאות-חמור-ביותר-במרחב. זה אומר שהיא מפעילה ג'י.פי.אס בנסיעות מיונתן לקצרין, ועדיין עוצרת לשאול אחרי כל צומת, את אלו שרוצים טרמפ- ולא לוקחת אותם- שלא יפריעו לה להתרכז בדרך. נסיעה כזו "ארוכה" לקריות, ועוד עם כל הילדים, מבחינתה זה שווה לחציית הקוטב הדרומי, על גבי אלפקה בהריון.
יומיים עד שתכננתי אסטרטגיה, עשיתי קבוצת פקודות, ביצעתי מודל, אזרתי אומץ ושאלתי את אשתי, אם אפשר במטותא, לרכוב להורים שלי, ושהיא תבוא אח"כ ברכב.
את התשובה לא אפרט כאן, אתן רמז, היא היתה שתי אותיות, האות הראשונה – ל'.
ואז….
הוצאתי מהארסנל את נשק יום הדין.
"טוב" אמרתי, ועשיתי פרצוף כזה של מסכן. "אז אני מבקש את זה מתנה ליומולדת…..",
לפצצת האטום הזאת, אשתי לא היתה מוכנה. איזו הקרבה מצידי, להקריב מתנת יומולדת….אז כנראה שזה באמת חשוב לי, היא בטח חשבה….או זה מה שאני חושב שהיא חשבה.
"אני אחשוב על זה" אמרה, והבנתי, שאני יכול להתחיל להתכונן לרכיבה.
וכך היה.
יום שישי, חמש בבוקר, אני יוצא מהבית לכיוון קרית אתא. 100 ועוד קצת ק"מ.
עכשיו אתם מצפים שאתחיל עם תאורי הזיעה, והרגליים שבקושי מסובבות, והישבן הדואב….צר לי לאכזב אתכם.
לא היה קשה.
לא אגיד שהיה קל, אבל באמת לא היה קשה במיוחד. שתי עליות לא פשוטות, באזור מגדל, ובאזור מסד
והשאר זרם בסדר גמור. 9:30 בבוקר, ואני בפתח בית הורי בקרית אתא.
אני מגיע עם האופניים, ובדיוק אמא שלי יוצאת מהאוטו עם השקיות מהשוק.
את קריאות השמחה שראתה אותי שמעו עד צומת יגור, ואז עלתה השאלה, איפה אשתי והילדים, ולמה הם לא נכנסים.
אז עניתי שבאתי באופניים.
"מ-ה ????"
"ה-ש-ת-ג-ע-ת ??? "
עלתה הקריאה, ועכשיו שמעו אותה עד צומת כברי.
"אתה צוחק עלי", היא אמרה והסתכלה החוצה לחפש את אשתי.
"אתה לא נורמלי", היא אמרה, כשגילתה שהם באמת לא בחוץ. ואז הגיעו כרגיל, כל מיני משפטים באידיש מעורב בעברית, שאני שמח שלא הבנתי הכל.
וכרגיל הטלפון המסורתי לאבא שלי בעבודה: "תנחש מי הגיע ??" ועכשיו נוסף גם "נו תגיד, ואיך הוא הגיע? ב-א-ו-פ-נ-י-י-ם, הוא השתגע לגמרי !"
אז אחרי הסאגה הזאת, ושתי קילו שניצלים שחיכו לי טריים כשיצאתי מהמקלחת,
אפשר לסכם שנהנתי מאד.
100 ק"מ של מדיטציה ממש. לא קשה מידי ולא קל מידי. ממש כמו שאני אוהב.
"יכול להיות שזו הנישה שאני צריך לאמץ", אני חושב לעצמי, בזמן שאני פותח קצת תריסים בבית החשוך של הורי, ומדליק מזגן, כי אני כבר נוטף מים….
וגם עלתה בי המחשבה, שמזמן לא התחדשתי באיזה זוג אופניים, ושהגיע הזמן לאופני כביש אמיתיים ורציניים. הרי אני רוכב כביש רציני, לא ?

http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: