DSC_4588

אופניים – רוכב הכביש – 6

DSC_4962

אופניים – רוכב הכביש

כזכור קניתי אופני כביש, רק כדי להתחיל לטעום מטעם רכיבת הכביש.
כבר בחמש הדקות הראשונות של הרכיבה אתה מבין שמדובר כאן במשהו שונה לחלוטין. רכיבה אחרת. עוצמה אחרת.
לא מתעסקים באיך לא ליפול מאדמה לא הדוקה או איזה סלע, המדובר ב"עבודה" נטו. פעילות גופנית טהורה.
איזה שקט באוזניים, אין את הרעש של האדמה והקרקושים של אופני ההרים, השרשרת מסתובבת לה בשקט מופתי. מדיטציה ממש. כמובן שיש מכוניות חולפות מידי פעם , אבל בכביש הגולן התנועה מאד דלילה, בעיקר מוקדם בבוקר.
מבט על שעון הדופק מראה גם שהפעילות עצימה יותר- כלומר הדופק גבוה יותר, ובסוף הרכיבה גם שמחתי לגלות בשעון ששרפתי יותר קלוריות ממה שהייתי רגיל. וזה בכלל כיף.

אשתי לא שמחה בלשון המעטה מהמעבר החד שעשיתי לאופני כביש. "זה מסוכן", היא אמרה וכמובן צדקה, אבל מהם החיים ללא קצת סיכון, וזה שווה – שווה בגדול.
הרגעתי אותה בזה שהגדלתי את ביטוח החיים שלי ושעשיתי "ביטוח רוכבי אופניים"… זה מאד "שימח" אותה. כשאמא שלי שמעה על העיניין בטעות, היא בכלל יצאה מדעתה ואמרה רצף של מילים שעסקו בעיקר בלמה אני עושה לה את זה ושהיא גם ככה לא ישנה טוב בלילה , ועוד כמה מילים באידיש שלא את כולם קלטתי לשמחתי….

מחקר קטן באינטרנט גילה לי בכלל שהגולן הוא "גן עדן לרוכבי כביש" . מכל הארץ באים אנשים כדי לרכוב על כבישי הגולן.הסיבה- התנועה הדלילה, הנופים המדהימים שלנו, והעליות שחלקם נחשבות לעליות הקשות בארץ.
כן. הבנתם נכון. רוכבי כביש בדרך כלל אוהבי עליות. מין דפיקות שכזו.
אז התחלתי להתמסר לרכיבות הכביש. יום יום רכבתי בכביש שבין יונתן-קשת-אלוני הבשן. התחלתי בקטן – 10 קמ, ואז 20, 30 ואפילו 50 קמ. ההרגשה מדהימה. ויותר מזה, מתחילים להרגיש ירידה משמעותית במשקל. כל רכיבה של שעתיים היא מעל 1000 קלוריות. אין הפסקות או מנוחות כמו בשטח לקפה או חטיף- הכל תוך כדי תנועה.

ואז אתה מרגיש ש"מדגדג" לך משהו… משהו שתמיד רצית ולא העזת. שהגיע הזמן לנסות לעלות את הגולן. מהכנרת, עד הבית- למושב יונתן. כמו האנשים האלו, שתמיד רואים מחלון המכונית ומרחמים עליהם ושואלים אחד את השני באוטו "למה הוא עושה את זה לעצמו ? ", או "הוא לא יכול לרכוב בדרך אחרת ?" . אני עכשו מבין את הרוכבים האלה. וגרוע מזה – אני רוצה להיות כמוהם.

מכינים את האופניים והציוד ערב מראש, הספידומטר מוכן, המים, האוכל, אויר בצמיגים, מכניסים את האופניים הביתה להול, הולכים לישון וקמים ב 4:30 בבוקר כדי לצאת ב 5:00 , כדי להספיק את העליה לפני החום.
התוכנית- לרדת מהיהודיה, ולעלות דרך מעלה גמלא.
קמים מוקדם ויוצאים. איזה כיף. איזה אויר.
אני רוכב עם פנס קדמי, נצנץ אחורי, וגם וסט מחזיר אור. לא לוקח צ'נסים, בטח לא כשעדיין חשוך בחוץ.
הירידה מהירה מאד, קצת יותר מחצי שעה, ואני למטה בכנרת. עכשו בסך הכל נשאר רק לעלות.
אני מתחיל לטפס.
מהר מאד אני מוצא את עצמי על ההילוך הקל ביותר. העליה ארוכה, הישבן כואב, כואב זו לא מילה נכונה, שורף- יותר נכון – אבל אני ממשיך בכל הכח. אחרי רבע שעה כבר מתרוצצות מחשבות "בשביל מה לעזאזל אני צריך את זה ?" או "זהו ! רכיבה אחרונה !!!!",אני מנסה לסלק את המחשבות המרנינות האלו תוך כדי גמיעת ג'ל אנרגיה, בולע אותו, ושותה להרגעת המתיקות….
עוד קצת….אני כבר בכנף…. עוד קצת….צומת דליות….

ורבותי- זה גם נגמר.
כשמגיעים הביתה- ההרגשה עילאית שקשה לתאר. הצלחתי לעלות את הגולן ! באופניים !!!
אם המורה שלי להתעמלות בתיכון היה רואה אותי- הוא לא היה מאמין.
אני שכשהיה צריך לעשות 3 סיבובים ברחובות מסביב לבית הספר, הייתי מתחבא אחרי חצי סיבוב ומצטרף בסיבוב האחרון "מתנשף " כולי, אני שבשעורי ספורט התעקשתי שברידג'
הוא ספורט תחרותי – מצליח לטפס באופניים את הגולן.
מדהים !!!
ההצלחה נותנת תאבון לנסות משהו קשה יותר.
מאתגר יותר.
מטורף יותר.
אני מחליט – העליה של חמת גדר. זאת המשימה הבאה.

http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: