DSC_4588

אופניים – נכנסים לשטח…ומשדרגים – 3

אופניים – נכנסים לשטח

אופניים – נכנסים לשטח…ומשדרגים.

למחרת הקניה של האופניים, קמתי בשעה 6 בבוקר, התלבשתי, שמתי קסדה על הראש ויצאתי לנסות את האופניים שקניתי אתמול.
מה אגיד לכם, הרגשה מדהימה !
מייד מרגישים את ההבדל בין אופניים מקצועיות, לאופני "מדבקה". הרכיבה שקטה, ההילוכים מדויקים ועוברים חלק יחסית, הכל הרמוני, והכי חשוב – חדש.
אין כמו רכיבה על אופניים חדשות.
זה ממש כמו להוציא רכב חדש מהחברה. אותה הרגשה לגמרי.
ואיזה אויר צח, חיות של לפנות בוקר, חוצות את השבילים, חזירים ,צבאים, ממש על יד הבית. מדהים.
חזרתי הביתה מזיע והרוס, אבל עם חיוך גדול על הפנים.
עוד באותו יום קניתי מפת סימון שבילים של הגולן, ובניתי מסלולי רכיבה סביב מושב יונתן. כל מיני דרכים שמעולם לא הייתי בהם, שנמצאים ממש מתחת לאף.
בימים הבאים יצאתי לשטח. השטח היה לא קל. קוליסים של טנקים שפוצעים את השביל, עליות , ירידות, חציית נחלים עם זרזיפי מים, הכל חדש בשבילי, איזה כיף. איזה אויר.
לפעמים אני מחליק מועד ונופל, ואז קם עם חיוך, וממשיך לרכוב.
איזו הרגשה נהדרת, כמעט כל רכיבה אני חוזר עם שפשוף פה, ופצע שם, ושריטה ומה לא…. אבל הכל מתגמד לעומת ההרגשה של הרכיבה.
ואז מגיע יום שישי.
עולים על המשקל, ואכן – הוא משתף פעולה.
יש תוצאות.
ירידה הדרגתית נרשמת במפלס השומן בגוף.
זה נותן את הכוח להמשיך ולהתמיד.
וכך מספר חודשים המשכתי ברכיבות, תוך כדי השתתפות פעילה בפורומים, ובאתרי תוכן בנושא אופניים בארץ ובעולם.
ויום אחד זה מגיע.
כנראה בלתי נמנע.
אתה מסתכל על האופניים, והם מסתכלות עליך חזרה.
אתה מבין שזה לא זה כבר, זה לא כמו שהיה…..
ומשדר לאופניים " תבינו, זה לא אתם, זה אני….."
אני כבר רוכב רציני ואני מרגיש שאני רוצה לשדרג את האופניים לשיכוך מלא.
בכל הפורומים מדברים על ההרגשה ה"אחרת" של רכיבה בשטח עם אופני שיכוך מלא (בולם זעזועים גם מאחור, ולא רק מלפנים- למי ששכח…).
וזהו נופלת ההחלטה.
אני רוצה לשדרג לשיכוך מלא.
כל מה שמפריד כרגע ביני לבין האופניים, זה סכום כסף מסוים (כזכור לא מדברים על זה…), והקשה ביותר, להשיג את הסכמתה של אשתי לשגעון החדש.
לך תסביר לה: שיכוך מלא, רכיבה אחרת, אני כבר יודע מה תהיה התגובה…
ואי לכך , מכין את כל הארטילריה הכבדה, מטוסי הקרב, והחימוש המונחה המדויק, לשיחה עם אשתי שהולכת להגיע.
ואז אני מחליט הגיע הזמן.
אני לוקח את אשתי לצד, והיא כבר נכנסת ללחץ ושואלת "מי מת ???" בפנים לבנות….
"מה פתאום מת", אני אומר , "אני בסך הכל רוצה לשדרג את האופניים לאופניים שיתאימו יותר לשטח של רמת הגולן", אני אומר." זה גם יותר טוב לגב שלי, אני כבר לא צעיר, ואני לא רוצה שיתחיל לכאוב לי הגב, ואת יודעת שאני רוכב, והאופניים לא סגורים באיזה מחסן….."
"כמה ?" היא שואלת את השאלה הישירה והכואבת.
"ככה וככה" אני עונה….. "אבל לא צריך להוסיף בכלל הרבה, שכן אני אמכור את האופניים שלי, בהרבה יותר ממה שקניתי כי שדרגתי אותם…. וגם אני מוכר את הספידומטר שקניתי לפני יומיים, כך שבכלל , לדעתי אני הולך להרוויח מהעסק "
ועוד כהנה וכהנה טיעונים מלומדים, ולאחר נאום חוצב להבות – ממתינים לגזר הדין.
שקט….
ועוד שקט….
"נראה" היא אומרת, ואני נושם לרווחה.
עשיתי את זה.
הייתי טוב.
"נראה" – למי שלא יודע, זה "בסדר", רק שאשתי לא תגיד "בסדר" כדי שלא אשמח מידי, ואחשוב שהלך בקלות ואבקש עוד דברים מחר.

מכיוון שאשתי מכירה אותי, היא בכלל לא הופתעה שבאותו אחר צהרים, חזרתי עם אופני שיכוך מלא, חדשות ונוצצות, עם חלקים "סוף הדרך", ופרצוף מאושר. ישר הלכתי אליה, חיבקתי ונישקתי אותה, וקראתי לה לראות את האופניים שכבר חנו אחר כבוד ב- הול במרכז הבית.
"יפות מאד" היא אומרת, אבל אני לא רואה שום הבדל בין מה שהיה לך, לבין האופניים האלה.
"כמה עלו ?" היא שואלת.
לשאלה של שתי מילים היא קיבלה תשובה של עמוד כפול, ואיבדה את הריכוז באמצע.
"שורה תחתונה", אני מכריז "כמעט לא עלה".
תחושת עידוד מסוימת, מציפה את אשתי, שמבינה שבטח משהו מסתתר במילה "כמעט", אך מבינה שהמלחמה כבר אבודה….וחבל להפיל חללים לשוא עכשו.

וכך אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב, האופניים עומדים אחר כבוד ב-הול, ואני נהנה להסתכל עליהם, בודק כל זוית, מצלם מכל צד, ורץ לאינטרנט לספר לחברה.

אלי מוסקוביץ

 http://elibike.wordpress.com

emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: