6970_473413139364173_1678482343_n

אופניים – יש מה ללמוד – 5

אופניים

אופניים – יש מה ללמוד

אז אחרי ששדרגתי כל מה שכבר יכולתי, חשבתי שהגיע הזמן לשדרג גם את היכולת שלי.
היכולת באופני הרים מורכבת מהכושר האישי- שמגיע עם הזמן, ועם האימון והרכיבות , אבל יש יכולת שצריך לרכוש, והיא היכולת הטכנית של רכיבת אופני ההרים.
כל עוד רוכבים בשבילי עפר רחבים, יש ליכולת הטכנית משמעות מועטה יחסית , אבל כשנכנסים לרכוב בעליות מטורפות ומסולעות, או בירידות קשות, שגם הם מצולקות בסלעים, ישנה טכניקה שאותה צריך ללמוד כדי להשאר על האוכף ולא "להבעט" ממנו , ולמצוא את עצמך מריח את הכורכר מאותו מישור גאומטרי. יש כאלו שרוכשים את היכולת הטכנית הזו באופן אינטואיטיבי, או ע"י חיקוי של אחרים, אבל אני רוב הזמן רוכב לבד, והאינטואיציות שלי בנושא הזה כנראה לא משהו.

הבנתי שישנם מספר בתי ספר בארץ להדרכת אופני הרים, ונרשמתי לקורס בן 3 מפגשים בימי שישי שנקרא "רכיבת שבילים מתקדמת", שהתקיים ביער עופר שבכרמל. למה דוקא לקורס הזה ? לא יודע. השם צילצל לי טוב, והרגשתי רוכב "מתקדם", זה עשה לי טוב לאגו.

הקורס היה מאד מוצלח. עוברים איתך שלב שלב על כל נושא היציבה ברכיבה, העברות משקל, מעבר מכשולים ועוד. הקורס באמת היה ממש מעולה, אך ככל שהוא התקדם והעמיק הרגשתי איכשהו שאני לא כל כך בעיניין. מה זה כל ה"התאבדויות" האלו על סלעים בזויות ירידה מטורפות….
רכבנו בשבילים שנקראים "סינגלים", מונח שהיה חדש לי. סינגלים אלו שבילים ברוחב של גלגל אופניים אחד, שמתפתלים להם בינות לעצים ביער (קיצור המילה SINGLETRACK מאנגלית). הרכיבה בסינגל שונה מאד מהרכיבה בשביל רחב (המכונה "דאבל", ברוחב של שני גלגלים- כלומר מכונית), היא מהירה, עם סיבובים חדים ומהירים, ודורשת ריכוז ויכולת טכנית. בסינגלים המישוריים והרגועים מאד נהנתי, אבל כשנכנסנו לסינגלים בירידה מטורפת , עם "דרופים" (קפיצות סלע), התחלתי קצת להזיע בקצות אצבעותיי, ובסיבוב האחרון שעשינו, ברבע שעה האחרונה של המפגש האחרון של הקורס, דפקתי התהפכות מהסרטים, כנראה שלחצתי חזק מידי על הברקס הקידמי ביציאה מ"דרופ", והתגלגלתי קדימה כמו טיל קטיושה, כשהקסדה עוצרת חצי סנטימטר מסלע.
אחרי נפילה כזאת, קשה מאד לחזור לרכוב בקצב של כולם. אתה עושה בקרת נזקים, קודם כל לאופניים כמובן…..( השריטה עמוקה, הזהרתי אתכם), ואח"כ לגוף הדואב השרוע על השביל. כמה שפשופים, כתף כואבת מאד, ושורש כף היד צועק "הצילו". אבל הכי הכי הכי כואב זו הבושה, שאני, כן אני, נפלתי כמו טירון ביזון, ועוד לפני כולם….. ואני עוד אמור להיות רוכב "מתקדם" עאלק.

בדרך הארוכה לגולן אני מתחיל לחשוב שכל הרכיבה הטכנית הזאת אולי לא בשבילי. מה אני צריך לרכוב כמו איזה דביל בשבילים צרים ובירידות מטורפות, מה רע בשבילים רחבים וטובים כמו שיש לי ליד הבית, למה אני תמיד צריך להתחכם….גם אשתי לא תרמה להרגשה הטובה שלי, בשאלות כמו "למה אתה צריך את זה…." או "ממה הפצע הזה ברגל ?" – "הלכתי לצרכניה, ראיתי חתול ורדפתי אחריו, הוא טיפס על עץ , טיפסתי אחריו ונפלתי ….." מה השאלות האלה ??? לא שואלים גבר, רוכב אופניים, ממה נפצע !!

למחרת כבר יצאתי לרכיבת "תיקון". רציתי להוכיח לעצמי שאני ממש טוב ברכיבה טכנית, בשבילים שליד הבית. התחלתי להתאמן על כל מה שלמדתי בקורס. והאמת- הלך לי לא רע בכלל. פה ושם קצת נפילות, אבל כבר אמרנו שמי שלא רוצה ליפול, שישב בבית וישחק טאקי.

אבל ההרגשה הזו שאולי הרכיבה הטכנית הזאת לא בשבילי לא עזבה אותי, והאמת קצת ביאסה אותי. ניסיתי קצת לקרוא באינטרנט, לדבר עם חברים לרכיבה, לשאול אחרים ובעיקר את עצמי
אולי כדאי להפסיק עם ה"שטח" הזה. למה ליפול ?? למה לא נרכוב חלק ?? ולמה ולמה ולמה….
ואז ההארה הגדולה לא אחרה לבוא.
פרוז'קטור ממש.
קסנון של טנק שמאיר בעיניים בכינון ישיר.
"אני רוצה לנסות להיות רוכב כביש".
רק לנסות.
קצת.
אם יהיה טוב, אז נמשיך….

אז קניתי אופני כביש.
זולות.
מבטיח לכם. באמת.
זולות.
והתחלתי לרכוב בכבישי הגולן.

http://elibike.wordpress.com
emosko@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: